שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

...What goes around

לפני שבוע. חמישי, 11 ביולי 2019, בשעה 21:44

שוב ביער.


לא יודעת איך חזרתי לכאן. קר ולח ושחור. בניגוד לפעם הקודמת, אני מודעת לסכנות השורצות ביער. חורשות אחר ילדות תועות, לתפוס ולבעול ולעכל בשלמותן. ומנגד, האבירים טהורי הלב. שיגנו וישאו ויחלצו מכאן. 


נשאלתי אתמול, אם במקרה של סכנה אהיה זו שבורחת, שנלחמת או שקופאת. לקחה לי מאית השניה להודות באופציה השלישית.


אז במקום ללקט אוכמניות, במקום לנסות לאתר את השביל החוצה, במקום לחכות למפלצת, או לאביר...
אני מטפסת מעלה על העץ הגבוה ביותר בסביבה הנראית לעין. כזה שנבט לפני שנים. שצמרותיו שואפות לגרד את שחור השמים. שעליו וענפיו נעשו כה סבוכים שיבלעו כל מי שיחפש מחסה בתוכם.


קופאת, מחבקת ברכיים. חבוטה ותשושה ובוכה.


***


מעולם גמעתי בשקיקה את החשקים שלי להישלט. בובה שברירית ביד היוצר. צייתנית, רכה, אימהית וילדה. כל זאת כנוע מול אדם אחד, אביר ומפלצת. חסר רחמים למשמע תחנונים דרמטיים וקריאות חדל, אך עוטף ומגן מכל רע המאיים מבחוץ. כזה שרגיש למנעד הקול, להנדת עפעף, לדמעה יבשה. שיודע לנתח עוד לפני את מחול המחשבות המתרוצצות לי בראש. שד שיגרור אותי לתהום הגבולות שחשבתי שיש לי. שיראה לנכון לספק את החשקים האפלים ביותר, כי בנקודות הללו במיוחד, הטירוף של שנינו מסתנכרן.


האם יכול להיות שכל זה נגמר?


המקום הזה אליו הייתי בורחת כדי להתרחק מהמשפחה, מהלימודים, מאחריות. המקום הנעים הזה שצמח וקיבל צורה, לא בעקבות טאומה או צלקת, אלא מהצרכים הטבעיים ביותר. המקום הזה... שכבר לא מרגיש כמו הבית. למרות שממש הייתי רוצה שיהיה. מכאיב ומדגיש את מה שהיה וכבר לא. 


ואני אבודה. ומרוקנת מחשק למצוא את הדרך.


אני מצטערת שאני פוגעת. אני מצטערת שאני בורחת.
אני מצטערת על החומות. 

בחרתי להתמודד בדרך שלי. גם אם זה אומר להתמודד... לבד. 

 

 
 

לפני חודש. חמישי, 23 במאי 2019, בשעה 13:30

עקרו אותה, גנבו אותה, קיצצו אותה,
ועודנה ספק מחייכת.
חידשו אותה, ליטשו אותה, החביאו אותה,
ועודנה ספק מחייכת.
כלאו אותה, מסגרו אותה, העריצו אותה,
ועודנה ספק מחייכת.


ועל גופה מתנוסס בגאון, שמו של היוצר.


היוצר שחמד אותה אליו, שלא שחרר עד שהגיע לאורגזמה המתבקשת.


ובפניה ספק חיוך, וסוד חבוי בינה לבינו, שפה סודית רק שלהם.


קראו לה מפתה, קראו לה חסרת רחמים.
היא פשוט יודעת משהו שאחרים לא יודעים.
היא הייתה שם, חוותה את הסיפור, את האמת שכולם יכולים רק לשער.


גם לאחר מותו, היא נותרת מסתורית, ספק מחייכת... ושלו.


*****


אני מקיאה זכרונות על דפים דיגיטלים, כי הכתיבה מאפשרת סדר למחשבות.
אני מודעת לזה שמרבית האנשים פונים מיד לתיאור האקטים המיניים או הסדיסטים שעברו עלי, או לתמונות מבלי באמת להתרכז בתוכן הנכתב.


אתם צדים אותי, פונים אלי עם מילים נבחרות, מנסים לייחד את עצמכם מהשאר.
אני לא טובה יותר מכולכם, אני פשוט אחרת.
דוברת שפה שרובכם מתקשים להבין.
אין בי שום רצון להוזיל בחוסר המענה.
חשוב שתדעו - שלא משנה לי הסיבה בגינה החלטתם לשלוח הודעה. היא עדיין מחמיאה לי. זניחה ככל שתהא.


אני, בדיוק כמו כולם, מחכה לאדם המיוחד הזה, שיבין אותי. שיהמם אותי, שיזעזע אותי, שיטריף אותי.
והכי חשוב, שיכיל את המסעות שעברתי ואת האדם שנעשיתי.
שיעריך את כל מה שיש לי לתת, ויקבל את מה שאין.


שילמד אותי. וידע, ויבין...
ששייכות אמיתית לא מחליפים ברגע. 
אי אפשר למחוק את החתימה של היוצר.
אבל מחשבות על שכבות חדשות בדמות מסע מרגש ויצרי, אולי יורידו את הספק מהחיוך.


ובסופו של יום, הרי ש... כולנו רוצים לחייך.

לפני חודשיים. רביעי, 1 במאי 2019, בשעה 17:00

בכל פעם שהרגשתי סכנה לקשר שלנו, תחושת הפחד התעצבה לגוש בחלק העליון של הקיבה. מעין אגרוף קמוץ שלוחץ כנגד הסרעפת, בעודי נלחמת לנפח שריר ולהגן על עצמי.

 

בניגוד לכאבים אחרים, כאב זה למדתי לקבל בברכה. בלעדיו הייתי מרגישה רפויה. גם ובעיקר בתקופות רגועות ומשמחות. 

 

כשנפל האסימון, נפלתי למשכב. ההבנה יצאה באמצע רחוב בנתניה. אפופה במבוכה עמוקה על כל עין שתפסתי מסתכלת עלי במבט שופט את בת העשרים שלא יודעת למתן את צריכת האלכוהול שלה. 

 

הם לא מבינים שבטני מלאה בצ'ייסרים של ההבנה שבשחרור. 

 

המסע הכי מטורף שעברתי בחיי. כל אדם שאכיר ויגיע אחריו יתחיל מנקודת המוצא הזו. 

אני טוטאלית. אמוציונלית. מאביסה פנטזיות וגומעת אורגזמות ולעולם לא שובעת. 

אני מרתקת להפליא ומשעממת להחריד. 

אני ילדה עדינה וערסית מרוקאית. 

אני חכמה ובורה לאין שיעור. 

אני בלאגן שלם של חיצים וכיוונים. 

אני אינטרסנטית. חסרת זמן, ולא מסוגלת להכיל את הלבד. 

אני גומרת לפעמים 20 פעם ביום, בכל פעם באמצעות הקרנה פרטית בראשי של פנטזיות רוויות בהשפלה, בכאב, בכיעור ובגועל שקשה להאמין שמגיע מהמוח האנושי. 

 

ואני אוכלת אורז מאודה כבר יומיים ברצף.

 

לפני 3 חודשים. רביעי, 17 באפריל 2019, בשעה 17:08

מצחיק שבעוד שאנשים בעבודה שורפים ימי חופש על ניקיונות ושריפת חמץ. אני לא יכולה שלא לפנטז על עצמי מרודדת על צלחת ברכות של פסח, עם חרוסת מרוחה על הפנים. פולשת לנחיריים. לעיניים. בעוד פירורי מצה נאחזים ללא רחמים בעור חזית גופי. והאפיקומן טמון אי שם עמוק ברקטום עבור ילדי המשפחה לאתר.

 

ריח של חומרי ניקוי באוויר ואני לא יכולה שלא להרגיש מטונפת.

 

... 

 

אני חווה withdrawal.

נתקלתי בזה אצל אנשים שנגמלו מעישון. 

עצבנית, קצרת רוח, מתבודדת ומשליכה את כולם מעלי. 

 

והדגדגן הבוגדני, בשלו. עדיין צמא לעונג, לכאב ולהשפלה שרק הוא היה מסוגל להעניק. 

 

מה נשתנה הלילה הזה?

הכל ולא כלום.

הילדה נעלמת לה. אך הערגה ממשיכה בשלה.

לפני 3 חודשים. שני, 15 באפריל 2019, בשעה 14:26

שיגיע כבר הגשם. 


שיקר לי, הקולנוע האמריקני. שיקר לי כשגרם להאמין שבכל סצינה של פרידה מרצצת לבבות, השמיים בוכים יחד עם הגיבורים.

כבר שבועיים שלא ירדה טיפה.

במקום בגשם, הרצפות מכוסות ב"ז" של פייגלין. המדינה מתאוששת מהקרב האחרון, מתנקה, מתחטאת, מלקקת פצעים ולובשת לבן פרחוני לקראת חג האביב. 


וגם אני, אגנוסטית שכמוני, רוצה להרגיש חלק מהכלל. חולשת על מגירות ישנות, מעלה באוב זיכרונות. והדמעות אינן נדלות. 


ואף אחד לא מבין. לא את המילים, לא את הסיפורים, לא את התמונות. כמו ילדה שמגוללת את המציאות כפי שנגלית מול עיניה אל חבורת מבוגרים סקפטיים.

כמה לא מספקת היא התשובה "אני מבין" מצוות עם החיוך החלול הזה שאינו אומר דבר מלבד הרצון לשנות נושא. 


אף אחד לא יודע איך זה מרגיש. עבורי. להיות ולו שניה אחת בקרבתך... 

 

***


אני לא רואה אותך. אתה מאחורי.

תחילה מרגישה רק את חום הגוף המופץ ממך. 
שיערות עורפי, כאילו רוויות במטען חשמלי. סומרות. מצביעות אחת אחת עליך. ללא בושה. 
אתה לא נוגע, אך גופי מתמלא רעד. 
ההתרגשות גוברת, הלב מבצע סולו תופים. רק מתחזק בעודך מתקרב. בקצב ובעוצמה.
אני שומעת את הנשימות שלך, עמוקות, מלוות בנהימה של רעב. תאווה.
הגוף שלי פוצח במחול שקט הנגלה רק בקצותיו. אצבעות הרגליים והידיים מתכווצות, כאילו אוחזות בכדור לחץ בלתי נראה. 
ואני מתה להישען אחורה. ליפול לתוכך. שתתפוס ותבלוס ותעקוד ותאנוס. הטרף שלך. הצעצוע שלך. הילדה שלך. 


היצירה שלך. 


ואני נשענת אחורה, מצפה להרגיש את חזית גופך סופגת את הנפילה. 


ולא. אין פה טרגדיה בדמות תהום אפילה. אין פה בדידות וחוסר אונים. 


אני נופלת אל תוך חום של חברים ודאגה של הדיוטות. כזו שכרגע, אני עדיין לא מסוגלת להעריך... 


כי עם כל הרעש ועם כל החגים, והנקיונות והפרחים והפתקים עם הז'... 


אתה לא שם. 


אז אני יושבת במרכז רחבה עמוסה בכיסאות פלסטיק לבנים. מסביבי, אחוזים ניכרים מעובדי החברה ישובים, מתרגשים (או שעושים את עצמם) מדברי המנכ"ל. מעלי, שמיים שכמעט הגיעו ליעד. 


ואני, מייחלת לגשם שיבוא ויסווה את הדמעות. מהר, לפני שיסיים לדבר ולא אוכל להסתיר את הפרצוף הנוטף הזה יותר. 


מתגעגעת. 

לפני 3 חודשים. ראשון, 7 באפריל 2019, בשעה 17:32

"דרושה נשלטת". 

לא פרסמת מודעה. לא הבטחת הבטחות. אז למה כשקיבלתי את מתווה הדרך, סט החוקים, האלגוריתם שעל פיו עלי לצעוד, הטעיתי את עצמי במסקנה שאם אהיה מושלמת, לנצח אשאר שלך?

 

הכדור מעולם הרגיש בידיים שלי. ואם לא אפיל אותו, נוכל לשחק יחדיו לנצח. 

לחלוטין התעלמתי מהמשתנים. מהסביבה, מהמרכיבים, וממך. 

 

תמיד חשבתי שאהיה אני זו שנשברת. אני החלשה. האבודה. הילדה.

אבל אני פה. עושה צעד בטוח אחורה. ועוד אחד ועוד אחד. מעניקה לך את מה שאתה הכי צריך ממני...

חופש.

 

ואני יציבה. ומחוייכת. ונקייה. בדיוק כמו שלימדת אותי להיות. 

 

אך ישנו כתם אחד שממאן לרדת.

כתם מכוער שמעולם לא השכלתי להמנע ממנו.

 

תקווה.

תקווה, מחלישה ומכאיבה ומאכזבת.

תקווה מעוררת נחירות של בוז. 

 

תקווה של נאיבים. 

תקווה של טפשים.

לפני 3 חודשים. רביעי, 20 במרץ 2019, בשעה 18:44

״אין רכבות בשעות הקרובות״.

 

מעניין אם אותו בחור שהגה את הניסוח של השלטים האלקטרונים של רכבת ישראל הבין עד כמה המילים שלו ניבאו את התקופה הקרובה בחיי.

 

מצד שני, אולי אני לא מבינה עד כמה השפעה יש לליטר בירה על תהליכי החשיבה שלי.

מצחיק שאף אחד במהלך חיי לא חשב להגיד לי את המשפט האלמותי ״לא הכל סובב סביבך.״ וראו לאן הגענו.

 

חושך.

 

אפילו תאורת לילה סבירה לא יכלו לסדר פה? זו הרצליה, לא תל אביב. הירח לא מאיר על העיר הזו בזרקור לד מסיבות וכדורי דיסקו נוצצים. חשוך כאן, ושקט. וחמישי. וכמעט חצות.

 

ואני כאן. בתחנה. מבולבלת, כועסת, אבודה. בעודך בשליש הדרך לבנימינה.

 

אנשים עוד לא הספיקו לקום מהpower nap עשר עד חצות שלהם. לא הספיקו להתארגן. עוד לא קיימו ישיבת טרום יציאה בבית, עם הסוף של הוודקה והערק שנותרו בבית אחרי האירוח האחרון. עוד לא יצאו לחגוג את חג היום החמישי.

 

ואני רק מייחלת לשוב הביתה. לחום הגוף של אותם אנשים שאמנם לא מבינים אותי, אבל יגיעו עם שני רכבים עד לרכבת הרצליה בחצות הלילה, תוך פחות מרבע שעה. רק כדי להחזיר אותי הביתה. להתאגד סביבי ולחבק.

 

אני זוכרת את הלילה הזה. כל מאית שניה בו חקוקה בי עד היום.

וזה מכאיב בחזה. כמו אגרוף קרוב שנועד לזעזע את המערכת.

 

כמו רעידת אדמה.

 

———

 

לאחרונה חזרתי לישון לבד במיטה לאחר שנים של מחיה משותפת עם בן זוג, או חבר קרוב.

 

כשאני ישנה עם אדם אחר, אני לרוב מרגילה עצמי למנהגי השינה שלו.

עם המכפתים, אני מתכפתת.

עם המומיות, אני מתמיימת.

ועם האונסים באישון לילה, אני בדרך כלל פשוט נהנית.

 

כשאני לבד - אני מפנטזת.

 

אני לא מדברת על עונג עצמי, כמובן. מעולם לא חסכתי עצמי מלגעת שם למטה (אולי כי זה פשוט קורה מתוך שינה - או שמא ״קורה מתוך שינה״ זה התירוץ המושלם - אתן לכם להחליט).

 

מהיום בו הרגשתי לראשונה את הדגדוג הנעים ביסודות הדגדגן למראה דמות מצויירת נעקדת ונחטפת, הרגשתי כי הדרך הכי קרובה בה אוכל לחוות את התחושה של אותה קורבן הינה לשחזר את הסצינה, במיטה, מתחת לפוך. כאשר את תפקיד הקורבן תגלם - אני. (אלא מי, אני לבד במיטה).

 

אתם בטח מבולבלים. אז אקצר עבורכם -

*מחרוזת שלשלאות שהייתי מפרקת ממתקן הכושר הפונקציונלי שאבא החליט לרכוש מערוץ הקניות כדי שישמש כמתקן כביסה (או בשמו האחר ״המפלצת״, כמו שאמא נהגה לקרוא לו, מיד לאחר שהייתה דופקת את הבוהן הקטנה באחת מרגלי הפלדה).

*חבל טבעי שפילחתי בכיתה ד׳ ממתחם שבט הצופים בו הייתי חברה (רק שנה, הכל בסדר).

*חגורות חלוקי אמבטיה תועות.

*שלל עניבות.

 

רק היום אני מבינה שבקונספט של self bondage כבר התמחיתי אי שם בחטיבת הביניים.

 

היום, אני לא צריכה את האביזרים. היום הידיים שלי מתפרשות לקצוות ראש המיטה באופן אוטומטי.

 

העיניים נעצמות. ו-אקשן.

 

״זונת אשפה״, ״זבל״, ״מושתנת״, ״מחורבנת״, ״תת אדם״, ״חפץ״, “Worthless piece of shit”

 

בטח אתם תוהים אם אני חולה בטורט לא מאובחן.

אבל לא. בפנטזיות שלי… אני מעולם לא נחטפת מהיותי מושא לאהבה וקנאה.

אני מעולם לא נאנסת ממקום של תשוקה בלתי מושגת.

הכאב הוא תמיד מנטאלי, ולעולם לא שם כדי לרומם אותי.

 

במיטה, כשאני לבד, השדים צצים.

 

התשוקות המלוכלכות והמשפילות והמורידות ביותר.

 

מגיל חד ספרתי.

 

הנטייה המינית הטבעית שלי מושכת אותי למקומות החשוכים ביותר בתוכי.

 

ואתה זיהית את זה.

 

הצלת אותי, יותר פעמים ממה שאני מסוגלת להודות.

 

וכשאני מביטה אחורה ברגעים הקשים ביותר שלנו. כואב לי. ואני מבולבלת וכועסת ואבודה. אבל אני מחוייכת ובריאה. מחוזקת.

כי כמו כל אבא נבון, אתה מאכיל אותי בדיוק במה שאני צריכה. רק במנות נכונות שאני מסוגלת להכיל.

 

זה לא הופך את זה לפשוט. אבל, השוועה לחיוך הגאה שלך. לחיבוק. לניצוץ בעיניים. מסייעת. הרבה יותר קל לשאת אדם שאתה אוהב.

 

בקיצור, אם לא היית אתה, כנראה שהייתי היום בלי עבודה, בלי אישיות, בלי פרטיות. כלואה בבית של פסיכופת מגלומן עם פרצי זעם, בעודו בועט לי בראש שוב ושוב על ש…


לא משנה, הבנת.

 

אולי עכשיו גם השאר יבינו -

היי, אני לוסי ואני של בן.

אני מכורה לכאב מנטאלי מהסוג שיכול לרצץ נפשות.

אני נושמת באמת, רק את נשימת ההקלה מכאב.

והוא מציל אותי בכל יום מחדש.

 

מעצמי.

 

B for Ben

לפני 8 חודשים. שבת, 20 באוקטובר 2018, בשעה 17:00

זה אמנם הגיע בבום, אבל לא ניתן להודות שלא צפיתי את זה.

 

נטל זה דבר אחד, נזק זה דבר אחר לחלוטין.

מעולם לא השליתי את עצמי שאני לא שותפה לפשע.

אבל הרצון ההדדי למסע משותף שיבנה את שנינו ויספק לכל אחד את האינטרסים שלו היה גדול מאיתנו.

כל עוד שנינו יחד על הרכבת הזו.

 

אין בי טיפת כעס. גם לא אכזבה.

לא ממך. כן ממני.

על שלמרות כל מה שלימדת אותי וכל הכלים שנתת בידי, מיאנתי לקום וללכת גם כאשר עמוק בתוכי ידעתי שאתה כבר לא שם.

 

גם אתה חטאת דומה. אולי כי רצית לשמור אותי מאושרת. כשאני שלך, אני מאושרת. זה מעולם לא היה סוד. 

 

אולי הרגשת חייב. 

 

השלינו עצמנו כל כך שבסופו של דבר מה שסיים את זה לא היה גבול אדום שחציתי. לא שקר, לא בגידה. לא זלזול או פגיעה בעקרונות שלך או בדרך שלנו.

 

פשוט עייפות החומר. פשוט הגרירה המיותרת של מחויבות תוך כדי הפרחת אשליות לאוויר כדי להסוות את הנורמליות אליה הגענו.

 

כן. אתה מתרגש כשאתה רואה אותי. העיניים שלך נוצצות.

העיניים שלי מזוגגות ובוהקות. אני יודעת.

הלחץ וההתרגשות עדיין שם.

 

אבל אם זה היה מספיק להחזיק מערכות יחסים אחרות. אצלנו זה אולי עשרה אחוזים מהטריפה ההדדית שחווינו במשך השנה שקדמה. 

 

אני כל כך אוהבת אותך, אבא יפה. גידלת אותי ותמכת בי וסטרת לי וליטפת אותי ועיצבת אותי אל תוך בחורה חזקה שלא זקוקה למשענת. אני לעולם לא אשכח את כל שהיית עבורי. 

 

אני לא נוטרת טינה. לא על הדרך בה סיימת את זה ולא על הסיבה. אני יודעת שניסית. 

 

אז נכון... 

אמרתי לך שארד מהרכבת, רק אם זה איתך.

אך בעודי מסיימת להוציא את המשפט הבנתי משהו.

 

אתה כבר לא על הרכבת. 

לפני 9 חודשים. שלישי, 2 באוקטובר 2018, בשעה 16:48

מעולם לא הייתי בחורה של סקס.

כן, אני גומרת מחדירה. כן, אני מתפוצצת ממגע ישיר בדגדגן.
אבל בראש שלי, האקט עצמו של החדירה, של הליטופים, של הנשיקות, החום בין שני מאהבים יפים, מזיעים, שווים... רק מרחיק אותי מגירוי.

 

עד שהגעת. ולקחת אותי בידיים רחבות. אחזת בי כמו כדור באולינג. החדרת אצבעות, דחפת חפצים, נגעת בדיוק בנקודות הנכונות...
לא אלה המגרות אותי. לא אלה המגמירות אותי.
אלה המטריפות אותי.

 

ואני צועקת ובוכה ומייבבת להפסקה. והגוף הבן זונה הזה בוגד בי כאילו לא עברנו ביחד 25 שנים.
והיית חכם... עקדת וכבלת והותרת אותי פעורה, חסרת אונים ונוטפת.

 

ובדיוק בשניה בה אני בטוחה שאני כבר לא יכולה לסבול יותר...
אתה חודר. איתו.

 

אני כבר הספקתי להתייבש. והגירוי והשפשוף והכל כל כך כואב מבפנים.
אני בוכה לך שתפסיק. שתחדל. כי שורף לי. כי אני מותשת.

 

אתה מעלי, ואני שוקעת אל תוך המזרן... נושמת, לא נושמת.
משתנקת מבכי. ואז גם מזוג ידיים הנכרכות בחזקה סביב צווארי. 

והחיוך שלך מתרחב.

והניצוץ הזה בעיניים שאני כל כך אוהבת לראות, מתגלה מבעד למסך של דמעות.

 

בדיוק שם אתה רוצה אותי. כי בדיוק שם אני רוצה אותי.

כואבת. מושפלת. חסרת אונים. משומשת...

 

נאנסת.

 

לפני 10 חודשים. ראשון, 2 בספטמבר 2018, בשעה 15:49

עד כמה נורמלי הוא הפחד מהנורמה?

 

החשש מאותם גווני אפור חיוורים של חיי הרוטינה. 

 

חיים אותם הכתיבו דורות של אנשים בניסיון לקטלג, למדר ולשלוט באוכלוסיה של כבשים.

 

ופתאום, היוצרות התהפכו. 

 

השאיפה לחריגה הפכה לשגורה במוחם של דורות צעירים. אשר חלקם אף הזליגו שאיפותיהם להוריהם האנכרוניסטים כבר לא. אלה הזוכים לעדנה צפונית ליובל חייהם.

 

אבל לאילו רמות של אנומליות ניתן להגיע, עד שהשריר מתרגל?

עד שהאנומלי נהפך לנורמלי?

עד שהפרי האסור נעשה תפל?

עד שהכאב כבר לא כואב.

שום דבר לא מסעיר, חוץ ממה שעדיין לא חווינו.


אז עולים שלב. ועוד אחד ועוד אחד.


ובשלב אחד מאוחר מדי, מבינים שהפונקציה שואפת לאינסוף.

וכל ניסיון לעצור או לחזור אחורה מסתיים בתסכול, בייאוש, בלחץ ובחרדה.


***


כשהייתי בת שש עשרה, קראתי את כל סדרת הספרים של הארי פוטר במכה.

לא הייתי ילדה קוראת. מעבר ל"עשו לעצמכם צמרמורת" שנהג לספק לי את מנת האימה + gore המותרת לילדים, עד לאותה תקופה, לא הצלחתי לסיים ספר אחד.

 

אך בניגוד לציפיותי, הפכתי מהר מאד לפרצוף-ספר.

הייתי מחביאה ספרים תחת כריכה של בני גורן. 

משלבת בין אכילה ביד אחת ואחיזה בספר הפרוס בידי השניה (אוי ואבוי לרגע בו הייתי נאלצת להפוך דף).

מתמודדת עם בחילות בעודי מתעקשת להמשיך לקרוא באוטובוס בדרך הביתה.

ממחזרת מטלות ישנות ומשנה להן את התאריך כדי שיהיה מה להציג לאמא כשיעורי בית עדכניים.

 

עם אור מעומעם הייתי קוראת עד אישון לילה, מתעלפת על הכר, יד אחת אוחזת בספר, יד שניה מתחת לתחתון.

 

חייתי בעולם אחר.

עד לקריאת הפסקה האחרונה.


זוכרת שהייתי מייחלת לשכוח. רק כדי שאוכל לחוות את העלילה, את הדמויות, את הריגוש מחדש.


ניסיתי להרים ספרים אחרים... שר הטבעות, שיר של אש ושל קרח... אבל הילדה רצתה קוסמים ומעברים סודיים ולחשים ושיקויים וסנייפ אחד בן זונה.


עד היום לא חזרתי לספרים.


מזל שיש נטפליקס.

 

***


הרגלת אותי לקיצון בכל יום בו אני חיה.

לאחרונה חוויתי את חיי בלעדיך.

חיים רוויי אנשים חדשים, מסיבות וריגושים.

אבל מהולים בגוון מייאש של אפור.


מה אם אתה הדרך היחידה שלי להרגיש?


והכי נורא... 

מה יקרה אם נתרגל?


האם בפעם הזו אצליח לחזור לספרים, או שמא...?

 

בכל מקרה, אני לא חושבת שהפעם נטפליקס יצליחו למלא את החסר.