כמו בכל סיפור, גרוע או טוב. נתחיל אותו בהתחלה.
אני בן 25, נשוי.
אני בוגד באישתי
אני סדיסט ופסיכופת.
אני לא כאן בשביל ליצור אויבים, שונאים או להקשיב לכל מיני יפי נפש על כמה אני מסוכן לציבור.
בכלל, אני לא כאן בשביל להתגונן או להתנצל.
אני כאן בשביל לספר את הסיפור שלי. הוא לא בהכרח יהיה קשור לסדיזם או פסיכופתיה.
אלה תכונות שיש בי אשר משלימות את מי שאני בתור אדם על הפלנטה שלנו.
הכרתי את אישתי בגיל 14, היינו זוג בעצם מהיום שהכרנו.
היא אישה טובה. היא מבשלת, מטפלת בבית, מזדיינת נהדר ועושה כל מה שאישה טובה צריכה לעשות.
אני לא אוהב אותה. אני איתה כי היא מספקת את הצרכים שלי. היא אישה מאוד נוחה לתמרון. בכלל, אני חושב שהיא השלימה עם מי שאני ומלחמות שהיו לנו פעם הפכו ליותר ויותר נדירות. רוב הקשרים של אנשים כמוני מסתיימים בפרידה, אני מאמין שאני ואישתי נתגרש יום אחד.
או שהיא סוף סוף תשים לב שאני בוגד בה, באמת, מרוב שזה קל אני כבר בקושי מסתתר או שימאס לה למלא את הצרכים שלי ולקבל חרא בתמורה.
למה חרא?
על קצה המזלג - אף פעם לא חיבקתי אותה כשהיא בכתה ומנגד - גרמתי לה לבכות המון.
קראתי המון מאמרים על כך שצריך להיזהר מאנשים כמוני ולהתרחק מהם. על כך שאני ודומים לי מניפולטיבים חסרי רגשות אשר יעשו הכל (כולל זיוף רגשות) בשביל להשיג את מה שהם רוצים ללא התחשבות באחר או חמלה כלפיו.
והאמת? זה נכון.
