בניגוד לסאדיזם, אני חושב שנולדתי נטול רגש.
הייתי ילד מאוד מופנם, ההורים שלי אף פעם לא השוויצו בי או התגאו בי בפני אחרים - ובצדק. פשוט לא עשיתי כמעט כלום. הייתי משחק בצעצועים שלי בלי יותר מידי עניין בסביבה. בגילאי 8-9 שלחו אותי לכל מיני שיחות עם יועצות כי ״פשוט לא הגיוני שלילד אין חברים! הוא לא יכול להיות כל היום לבד, זה לא הגיוני!״.
לא הבנתי כל כך מה אמרה הבעת הפנים של אמא שלי כשהיא אמרה את זה. היא הייתה קצת מבועתת, קצת מפחדת, הרבה בוכה. הסתכלתי עליה קפוא.
היא הסתכלה עליי חזרה, אני לא בטוח למי מבנינו היה מבט חלול יותר. מבט שלא מבשר כלום, פשוט כלום.
זו הייתה אחת מנקודות המפנה בחיים שלי.
התחלתי לייצר אינטראקציות עם כל מיני אנשים בחיים שלי, אני זוכר שזה התחיל בזה שסתם ישבתי ליד אמא כשהיו אנשים בבית. לא הייתי בחדר יותר, הייתי לידה. הסתכלתי עליהם. בדיעבד אני מבין שלמדתי אותם.
לאט לאט התחלתי להיות יותר ויותר פעיל.
דיברתי, צחקתי, תקשרתי, התעניינתי.
היה נראה שאני בסדר, ״יותר מעורב״, ״רמת המעורבות שלו גדלה״ - הם קראו לזה. זה הוריד לי אותם מהראש ומנגד הבנתי שקשרים חברתיים יניבו תועלת בעתיד.
כשהייתי בן 13 אנסו קרובת משפחה שלי. זה התפוצץ כשהיינו יחסית הרבה בני משפחה באותו חדר, חלק היו בשוק, הבנות ניחמו וחיבקו, הבנים כבר תכננו איך תופסים הבן זונה ושוברים לו את כל העצמות. אני הסתכלתי עליהם מהצד, ידעתי שמגיע לה שאנחם אותה וגם הייתי מאוד בעד לתפוס אותו ולשבור לו את העצמות אבל לא הרגשתי כלום, הייתי חלול.
סימסתי לקרובת משפחה אחרת ״שמעת? אנסו את X״, זו הייתה ההתעסקות היחידה שלי עם האונס.
כבר ידעתי שאני מקולקל, באותה סיטואציה הבנתי שאני לא בר תיקון. כשקרובת המשפחה סיפרה על הSMS לאמא שלי והיא עשתה אחד פלוס אחד עם ההתנהגות שלי, אני חושב שגם היא הבינה שאני לא בר תיקון.
אל תרחמו עליי, אולי נגזר עליי לחיות בלי לאהוב, להעריך, או להרגיש אחרים אבל אתם עבדים של הרגשות האלה.
