מהי שייכות? האם אני בעצם "שייכת" למישהו?
אני רוצה להרגיש שייכות. אני רוצה להרגיש מיוחדת. אני רוצה להרגיש שיש לי מקום לבטא את עצמי מול בנאדם אחר. אני רוצה שיהיה בי את הכוח להכיל בנאדם אחר.
בעצם לא היה מבחינתי שום ניסיון להתחיל קשר משמעותי כלשהו עם בנאדם אחר פשוט כי הרגשתי שאין בתוכי כוח להכיל עוד בנאדם אחר (בקושי היה לי כוח להכיל את עצמי)...זה התחיל להשתנות בחודשים האחרונים כי ראיתי לכמה קשרים שטחיים במקביל אני נכנסת ושלא מזיזים בי שום דבר ורק גורמים לי להרצות להקיא (הפרקטיקה הייתה מהנה, אבל הם באמת היו טו מאץ' מבחינת הכמות שלהם...וכשאני עושה יותר מידי ממשהו מסוים, זה יכול להיות גם לאכול יותר מידי או לעשות יותר מידי שופינג, אני מיד מרגישה את זה בגוף. עולה בי תחושת קבס וייאוש).
האדם שנכנסתי איתו לקשר לאחרונה הוא מיוחד. הוא מעורר בי תקווה וגורם לי להרגיש שיש לי מקום פרטי אצלו (על אף שהוא כבר בזוגיות אוהבת משל עצמו. זה לא משהו שמעורר בי רגשות קשים או קנאה...אני שמחה שהכרתי אותו ואני שמחה שהוא אוהב כמו שהוא אוהב, הלוואי ואני יכולתי לאהוב ככה. אולי יום אחד זה עוד יקרה...מי יודע), רגשות שלא חוויתי עם בנאדם אחר כבר הרבה מאוד זמן. אני מעריכה את מה שיש בינינו מאוד.
בכל אופן, אני לא רואה את עצמי כאדם מונוגמי. החיים שלי פשוט לימדו אותי שזה לא עובד ברוב המקרים, אז למה להתעקש על תבניות חברתיות של "ראוי" ו"רצוי" ו"חלום של כל בחורה" ו"אביר על סוס לבן"? למה? אני רק רוצה לציין שההורים שלי עדיין נשואים, כבר 30 שנים, כך שאלה לא מחשבות שעלו בי בגלל המצב במשפחה שלי או משהו. אני תמיד דנה עם עצמי על כל מיני מצבים היפותטיים, אז אחד מהמצבים ההיפותטיים שעלו לי זה "איך הייתי מגיבה אם הייתי תופסת את בן הזוג\בת הזוג שלי עם מישהו\מישהי אחר\ת?"...וכאילו, אני לא מצליחה להעלות בראש שלי סנריו של שבירת צלחות. פשוט לא....אולי באמת כי מראש אני לא תופסת את עצמי כאדם מונוגמי במיוחד, ואני לא הכי קנאית, כך שוואלה, שיבושם לו\לה. זה לא נחשב לבגידה אם מראש לא מגדירים את זה כבגידה. פעם מישהו אמר לי "חכי שתאהבי מישהו עד לעצמות, את לא תוכלי לראות בנאדם אחר נוגע בו", פטרתי אותו ב"כן, כן...בסדר". אני עדיין חושבת שלא הייתי מגיבה אחרת... אני מאמינה בחופש פעולה תוך לקיחת אחריות ותקשורת. סורי, אבל אני לא חושבת שאפשר להיות רק עם בנאדם אחד בלבד ולחיות חיים מספקים ומלאים לגמרי. יש תקופות שאדם אחד מספיק ויש תקופות שלא. יש תקופות שהלב אוהב רק בנאדם אחד ויש תקופות שהוא אוהב כמה...אז למה לשים לו כלוב? למה להגביל אותו? פאק סוסייטי, באמת.
מצב היפותטי- מעניין אם אי פעם אצליח לאהוב במקביל יותר מבנאדם אחד (כשאפילו לבנאדם אחד אני לא מצליחה להיקשר ובטח שלא לאהוב, כבר שנים). יש מצב שאצליח, אולי אם ייפתח לי הראש. אולי כשחרדות יפחתו. אולי ואולי :)
מחשבות במקום ללמוד....מה יהיה איתכן? :)
יש לי מבחן עוד יומיים, צריך לתת לי מכות בתחת!
