המוזה שלי פורחת. מילים ואותיות, מעשים שאני עושה, מעשים שאחרים עושים, כל אלה מעוררים בי מוזה בועטת וסיפורים שלמים. וכל הסיפורים שלי הם מאולתרים, כמו השירה שאני כותבת. הכל נכתב ישירות מול המסך הלבן. זה מצחיק, אבל ככה אני גם כותבת עבודות לאוניברסיטה. אין לי ממש טיוטות, שאני מסתמכת עליהן.
בגלל האילתור, הכל מוקפד יותר. ניגודי משהו, לא?. אבל כן, אני מרגישה שאני צריכה להיות מרוכזת יותר כשאני מאלתרת.
הריכוז מכניס אותי למוד ניתוק מהסביבה, כמו שקורה לי כשאני קוראת ספרים. לאורך השנים פיתחתי יכולת די נהדרת של ניתוק מהסביבה וריכוז במשהו אחד. זה בד"כ עובד באופן האידאלי ביותר כשאני עירנית.
אין לי הפרעות קשב, אבל התרגלתי להיות בסביבת אנשים שיש להם...זה דבר די נפוץ בימינו, ואני לא שופטת בכלל.
אז מה ניסיתי לומר? אה כן-
המוזה שלי פורחת
והתחתונים שלי רטובים, שוב.
אני מרגישה בחיים.