יצאתי עכשיו מביתי כדי לעלות על אוטובוס לעבודה, ומה אני רואה על הכבישים והמדרכות? רטיבות. רטיבות מגשם. ומעונן ממש, השמיים אפורים.
מצד אחד זה גורם לי להיות עצובה, ומצד שני זה נותן לי שביב של תקווה. אני שונאת חורף בגלל הקור ובגלל דיכאון החורף שיש לי. החורפים קצת קשים לי.
תמיד כשמתחיל החורף ניצתת בי מחשבה קטנה ואופטימית שאולי החורף שיבוא יהיה שונה מקודמיו, שאולי זה יהיה חורף שאני לא אאבד את עצמי בו.
אני מאוד מקווה שהחורף הזה, שיבוא, יהיה שונה מקודמיו. האמת שאני מרגישה שהבסיס שלי משתנה קצת ומתחזק. הגבולות (וגם חוסר הגבולות) נעשים ברורים יותר ויותר. אני יודעת מי אני ומה אני. אני יודעת עם מה עליי להתמודד, אני יודעת מה עליי לשפר.
מתחילה להתהוות בראשי תכנית פעולה. אני כבר מדמיינת את עצמי טופחת לעצמי על השכם בעקבות זה שהצלחתי לשקם את עצמי ולהבריא.
אני לא באמת יודעת מתי דבר כזה יכול לקרות, אני רק יודעת שעליתי על דרך המלך מבחינתי ושאני אצליח להגיע לשם.
החורף הזה לא יהיה קר ובודד (פשוט כי אני משתנה... גם שינויים קטנים זה טוב), את זה אני כבר יודעת.
--------------
8:13-
בדיוק התחיל לרדת גשם! הרבה הרבה גשם. מזל שאני כבר בתוך האוטובוס.
