החדר חשוך עדיין ואני מסנוורת את עצמי מול המסך הלבן וכותבת.
אני רעבה נורא וצריכה לקום מהמיטה. מעניין אם גם היום יהיו לקוחות מוזרים בעבודה, או לקוחות-תיירים, שלא יודעים אנגלית ואז אי אפשר לתקשר איתם ממש, רק בפנטומימה. ולמה בעצם שיידעו אנגלית? למה אנגלית הפכה לסטנדרט? הכל נובע מהקולוניאליזם. ארה"ב=קולוניה בריטית, אוסטרליה= מושבת עונשין בריטית. איזורים באפריקה=בריטים.
כל התרבויות נמדדות אל מול סטנדרטים מערביים כאלה ואחרים, הכל נסגר בתוך קופסה מחשבתית אחת, פס ייצור של חברה, וזה לדעתי מוטה ומוטעה.
הדלקתי את האור בחדר, כמה אפשר להסתנוור? מגרד לי.
הנה, זה מה שחיפשתי להפיק מהלימודים שלי, בסופו של דבר, את גירוי המחשבה אל מול המובן מאליו הקיים. הייתי צריכה ללמוד את זה בצורה אינטנסיבית כדי להגיע למסקנות כאלה ב6:30 בבוקר, עוד לפני ארוחת בוקר, אפילו לפני פיפי!
וזה כל מה שהלימודים האלה בסופו של דבר, גירוי אינטלקטואלי. אני לא רוצה להיות עובדת סוציאלית, אני לא רוצה לעבוד בפוליטיקה, לא במשרד החוץ.
קיבלתי לפני יומיים הזמנה לתוכנית התמחות בכנסת כי אני עומדת בכל דרישות הסף להתמחות בתוכנית כזאת. אבל לא בא לי... בא לי כבר לסיים את התואר הזה וללכת ללמוד משהו שיעורר בי את הפוטנציאל האמיתי שלי, בעיני, שזה היצירה.
הייתי חייבת לקחת את התחנה הארוכה הזאת בדרך רק כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ללמוד ומסוגלת להתמיד בזה, ואפילו להיות מצויינת בזה. הייתי צריכה להוכיח לעצמי (ועדיין מוכיחה) שאני מסוגלת להתקדם גם עם החרדה שלי, שאני יכולה להביא אותי למקום טוב במו ידי.
עכשיו כבר התיישבתי בישיבה מזרחית על המיטה... קימה בשלבים.
בסופו של דבר התקופה הזאת מעניקה לי בסיס חזק של אמונה בעצמי, מה שיהיה חשוב יותר להמשך, יש לי הרגשה כזאת.
יאללה, לקום.