התחשק לי לנבור קצת במחברות ישנות שלי. זה לא שיש לי כ"כ הרבה כי זרקתי המון שיט לאורך השנים...מחברות מלאות במילים. התחלה של כתיבה. אני כותבת בערך מגיל 8...אי אפשר לשמור הכל.
----------------------------------------------
"אולי זה יישמע מוזר, אבל הדבר היחיד שעליו הסכמתי עם קלימט הוא שבין כל שני אנשים מתנגנת מוסיקה שרק הם שומעים..." (ציטוט מתוך הספר הקסום "ביום שהמוסיקה מתה" של אופיר טושה גפלה)- נתקלתי בציטוט הזה במחברת שנברתי בה והייתי חייבת להעביר לפה :)
----------------------------------------------
גיב (gib)
היא לא הבינה. גיב לא הבינה מה מביט בה מהתקרה. כשהבינה מה היה הדבר, כשהמידע עבר במוחה, מיד הסיטה את מבטה ורעדה. החרדה עטפה אותה מכל עבר, צווחות רמות הידהדו במוחה, צווחות מוות.
אבל גיב הייתה גיבורה.
קורי העכביש של הגורלות השומרים החלו להטוות סביבה בעדינות רבה. אפילו גיב, על אף רגישותה, לא הבחינה בכך.
בין הצווחות הרמות שבראשה יכלה להישבע ששמעה לחישות דקות ומנחמות, מילים טובות. היא נאחזה בהן בכל כוחה והצליחה להינצל מנפילה לתהום המנטלית הרעה. הרי גיב, היא גיבורה.
תנו לי לתאר לכם את גיב- גיב היא לא רעה, בחורה ממוצעת במראה, נחמדה, מסבירת פנים ואדיבה. גיב בסך הכל, ילדה טובה.
גיב ילדה תמימה ושדים נוטים להיצמד אליה בקלות, ולא להרפות.
לפעמים הם מוצצים את נפשה ועד שהיא מבחינה בכך היא נותרת מרוקנת על הרצפה או על מיטתה. הגורלות השומרים תמיד לצדה. הם מגינים עליה ללא הפסק, אך נותנים לה להתמודד וללמוד, ולהסיק את המסקנות בעצמה.
גיב היא בול עץ חזק, היא גיבורה.
-->
קטע כלשהו שכתבתי בחורף של 2011, אם אני זוכרת נכון (בד"כ אני כותבת תאריכים בראש הדף, אבל על זה לא רשמתי).
--------------------------------------------
25/4/11
אמא אדמה
מתחשק לבנאדם
לבוא ולנענע
איבר גוף
איפשהו שם
לרקע מוזיקה
אחרת,
מוזיקת עולם.
מתחשק לבנאדם
לעצום עיניים
ולעוף
גבוה לשמיים
ולקפוץ
עמוק אל תוך המים
תוך שלווה עצומה
וחיבוק ענקי
מאמא אדמה.
האמת שאני לא זוכרת למה כתבתי על אמא אדמה...לרוב אני לא זוכרת את הקונטקסט שבו כתבתי קטע או שיר מסוים.
----------------------------------------------
טוב, זה היה חביב. אני מסתכלת על איך שהייתי לפני 7 שנים ואני רואה שדברים השתנו, לטובה 😄 לא הייתי אומרת שדברים השתנו באופן מהותי מבחינה חיצונית וניכרת, אבל אלה פשוט ניואנסים פנימיים יותר.
תמיד כשחיפשתי להשתנות ולשפר אז הייתי ניגשת קודם כל לעבודה פנימית על עצמי. אף פעם לא פחדתי מעבודה קשה.
כאילו, בתור קוראת חיצונית (אך פנימית) על עצמי, אני יכולה לראות חוסר מנוחה תמידי. אני תמיד בתזוזה, גם כשאני לא. לפעמים זה פול גז בניוטרל (כשהחרדה ממש משתקת...או שיתקה). גם היום אני בתזוזה כל הזמן, דוחפת את עצמי להגיע למקומות שטוב לי בהם בחיים האישיים שלי כי מגיע לי שיהיה לי טוב, ואני לא מתביישת לדרוש את זה (זה אמנם יכול לקחת זמן...אבל יש לי זמן. וסבלנות).
אוי זה היה כזה סרט יפה ("יופי נסתר")...אני בכיתי בו ממש.
