אז התעוררתי מהשנ"צ ולא הספקתי דברים שרציתי להספיק. שנ"צ, לעתים, רק מערבל יותר את המוח.
צפיתי במהלך הערב ב-2 דברים בטלוויזיה: בתכנית של הדייט הראשון בערוץ 2 ובסרט שנקרא "קרוב יותר".
את התכנית של הדייטים מצד אחד אני אוהבת כי היא חמודה כזו, ומצד שני אני לא אוהבת.
אני לא ממש אוהבת דייטים ראשונים, אני די נמנעת מהם למען האמת. זה מזכיר לי בתחושה ראיון קבלה לעבודה. אבל אולי זו רק ההגדרה של דייט ראשון כ"דייט ראשון", אולי זה מה שמפריע לי? כי בהגדרה גלומים כללי המשחק. אני לא זוכרת (לפעמים גם לא יודעת) את הכללים של המשחק ואני לא יודעת לשחק על פיהם. מי בכלל המציא את ה"כללים" האלו?
הייתה שם בתכנית בחורה אחת שקיוותה שאולי בזכות הדייט "תבוא לה הישועה", שיבוא איזה בחור ו"יושיע" אותה. זה עצבן אותי.
היה שם זוג אחר גם, שנפגש לדייט ראשון, ושם כן היה איזה קסם. הרבה הומור, זרימה שכזו... היה נחמד לצפות בזה.
ולאחר מכן צפיתי בסרט "קרוב יותר", שנורא דיכא אותי... וגם הרגיז. בסרט היו שני זוגות מאוהבים ובוגדים.
הסרט גרם לחשוב איפה עובר הגבול בין בגידה ללא בגידה? האם זה במעשה שנעשה? האם זה כבר במחשבה, שלפני המעשה?
איפה האהבה מתחילה ואיפה היא נגמרת?
למה בסרט הוצג שחייבים לאהוב רק אדם אחד בזמן מסוים?
למה התקפי זעם זה לגיטימי?
למה אנשים אומרים "אני אוהב/ת אותך" מבלי להתכוון? מה, רק בשביל לא להישאר לבד?
--------------------------------
יש בי חשש, שלא אצליח לאהוב אף פעם.
אני מסוגלת להרגיש חיבה, להיסחף, להתרגש, (להתגעגע) ולהידלק לתקופה.
לא נראה לי שהייתי מאוהבת ממש אי פעם.
אני גם לא צריכה לשכנע את עצמי שאני מרגישה דברים כלפי אדם אחר רק כדי להרגיש נורמלית ביני לבין עצמי.
אני אני, וזה בסדר. אני פשוט... לא מרגישה בעוצמה של סרט הוליוודי (אבל מי כן... בעצם?)
אולי כל הרגשות האחרים שאני מרגישה בחיי מספקים אותי וממלאים אותי ולכן אני לא צריכה עוד?
נראה לי שהשנ"צ גרם לי לחפור את עצמי לדעת.
אני בת 28 ושום שעון לא מתקתק לי (ההמשכיות שלך לא חייבת להיות בצורה של בנאדם שאתה מביא לעולם... ואת זה הבנתי כבר בגיל מאוד צעיר. לכן שום שעון לא מתקתק לי. טוב, גם כי אני חושבת שיהיו לי קשיים בכל התחום הזה של התרבות. זה אולי יישמע פסימי, אבל יש דברים שאני פשוט יודעת).
אבל העיקר שאני אוהבת אותי.
