הפעם בדיקור לא ממש דמיינתי לעומק. כן דמיינתי, קצת, אבל זה לא היה משמעותי למחשבות שבכל מקרה עלו לי לראש.
לפני הדיקור דיברתי עם אבא שלי על כילוי חייו של אדם בעבודתו. חצי-פיטרו אותו מהעבודה לפני חצי שנה בערך ולא ברור אם הוא יישאר שם אחרי סוף השנה או שלא. הוא לא רוצה להישאר... הוא עבד באותו המקום במשך 30 שנים, והוא נשחק עד דק.
אני רואה את זה כמשהו טוב אם הוא לא יישאר באותו המקום, זה ייפתח לו צוהר של זמן לדברים אחרים, שבמשך 30 שנה לא היה לו זמן לעשות.
זה נורא עצוב, שאדם מכלה את חייו במקום העבודה שלו. כלומר, ברור שיש אילוצים כלכליים, אבל יש לקחת דברים בפרופורציה. יש לעשות סדרי עדיפויות בחיים.
דיברנו גם על אמא שלי, ועל זה שמפני שאבא שלי עבד ועובד המון שעות, אז היא רגילה להיות לבד. ופתאום היא לא לבד כי הוא נמצא יותר בבית... ולמרות שזה משהו חיובי, זה מערער אותה. זה מערער את מה שהיא רגילה אליו.
לבד, אמא שלי והלבד. זה ממש נכון.
אמא שלי היא אישה עם חוזק פנימי עצום בעיני, והיא לימדה אותי שאני לגמרי יכולה לבד. אני יכולה להסתדר לבד.
לאחר מכן הלכתי לדיקור. המדקרת דקרה אותי, כיוונה את מקור החום על הבטן התחתונה שלי ויצאה מהחדר. חשבתי לעצמי שזה פשוט מושלם, שאני אוהבת שהבטן שלי מחוממת בצורה הזו, ושזה מזכיר לי כפות ידיים מחממות.
עברו לי מחשבות מחזקות בראש, על זה שאני יכולה לבד, על זה שאני מאלתרת ועובדת עם מה שיש בידי בצורה הכי טובה שאני יכולה (ושהיכולת לאלתר זה גם הקסם שלי). חשבתי על זה שאני כבר לא דפוקה יותר. אין לי צורך לראות את עצמי כדפוקה, זה לא חמוד.
אני אוהבת מאוד שנוגעים בי ואני אוהבת גם שמניחים לי לנפשי, ואז חשבתי- חתול, או לא חתול?. אני אוהבת לעשות מה שמתחשק לי, אני אוהבת חופש.
לאחר מכן דמיינתי שאני מחזיקה צרור מילים (כמו זר פרחים). הנחתי אותן על האדמה- "אהבה", "שמחה", "חיוך", "סבל", "יגון", "explanation". הן נספגו באדמה.
חשבתי על השם שלי, שיחד עם השם השני ושם המשפחה יוצרים צירוף מאוד ארוך של מילים, כמו שם של איזו ברונית. חייכתי, צחקתי לעצמי.
השם השני שלי הוא ע"ש סבתא שלי, שנפטרה לפני 5 שנים (לא הוספתי את השם לאחר פטירתה, קראו לי כך מלידה) והרגשתי צביטה של געגוע אליה (זה לפעמים קורה לי). ערכתי סיור מנטלי בדירה שלה (שלא הייתי בה מאז שישבנו בה שבעה על סבתא שלי. בכל מקרה יש שם כבר דיירים חדשים). ממש יכולתי לראות את הפרטים בבירור כפי שזכרתי אותם-הרהיטים, הכלים, את התחושה שלי בגב כששכבתי על אחת מהספות בסלון. דמיינתי שאני שוכבת על אותה ספה וסבתא יושבת מולי, הנחתי יד על הברך שלה והיא ליטפה את היד שלי ביד שלה. יכולתי להרגיש את רכות העור שלה (היה לה עור רך מאוד, תמיד) ואת החמימות שלו, יכולתי להריח את הריח שהיה לה בבית.
לאחר מכן חיבקתי אותה ונפרדתי לשלום. הרגשתי שהיא איתי, תמיד איתי.
בכיתי.
וככה זה הסתיים.
ועכשיו אני סתם מסתובבת לי במקום שלא בא לי להסתובב בו (קניון עזריאלי) סתם כי לא מתחשק לי לחזור הביתה.
