אוזני נותרות
כרויות
אל מילים שמגיע לי לשמוע.
ביום
וגם
בליל,
הכל רווי משמעות
הכל כואב לי וכיף
הכל גורם לי לדמוע.
ואני אחליט
מה מגיע לי לשמוע
כי אני האדונית שלי
ואני יודעת
עם מה אוכל להתמודד
וכמה אוכל לבלוע.
כזכוכית מחוסמת
אשאר חזקה
לנוכח מילה שנאמרה
וגם לנוכח זאת,
שלא נאמרה.
טוב לי-לא טוב לי-טוב לי-לא טוב לי,
עלי הכותרת נקרעים
ונערמים בערימה לידי
בקרוב אכתוש אותם בין אצבעותי
ואצבע את לבי.
אוזני נותרות
כרויות
למילים בורוד וצהוב
ממלאות כאלה...
וטובות,
אך בינתיים הן צרורות בתיבות מרוחקות כי אולי לא ממקומי לומר אותן.
אולי לא ממקומי להרגיש.
טוב לי-
לא טוב לי-
טוב לי-
לא טוב לי-
טוב לי?
אני רוקדת ואלס עם מעגלים שאני נמצאת בהם,
אך האם אני שייכת באמת?
כן.
כן, באמת?
לא.
לא, באמת?
אולי.
חוסר הודאות דופק באוזני בביט משגע.
זה מדהים כמה הלבד הזה יכול לגעגע.
הדהודי געגוע מהדהדים
באוזני הכרויות
וקורעים את העצבים החשופים
פעם
אחר
פעם.
ואני יושבת שם עם הכאב שלי
וצוחקת על עצמי
כי זה ממש בזבוז זמן.
