לפני יומיים, בזמן שנסעתי לחרמון, בטיול עם כל העירקים, חשבתי על מעגלים. מעגלים חברתיים.
חשבתי על כמויות המעגלים החברתיים שאדם יכול להשתייך אליהם בו-זמנית. אלו יכולים להיות מעגלים גדולים, ואלו יכולים להיות תתי-מעגלים.
בזמן שישבתי באוטובוס שם השתייכתי למעגל עדתי בעיקר, ועל זה היה הדגש. הייתי רגל בחוץ ורגל בפנים, לא הרגשתי שייכת באמת (למרות שהם קיבלו אותי בזרועות פתוחות). אנחנו במשפחה "עירקים-לא עירקים", אנחנו בעיקר ישראלים. חוץ מאוכל ומקצת שפה אני לא מרגישה שיש לי זיקה לעדה שאני באה ממנה. תכלס זה לא ממש משנה, הכל היום מתערבב בהכל (כך זה לפי הרגשתי לפחות. יש לי לשמחתי, את הפריבילגיה להרגיש כך. לא בטוח שמי שבא מהפריפריה ירגיש כמוני, גם בשנת 2017).
אז דיברתי על סימולטניות, כן. סימולטנית אני משתייכת גם למעגל הסטודנטים (וגם שם אני חצי חצי... עם כל הכבוד ללמידה באונ' הפתוחה לא נותנת לך את אותה החוויה של סטודנט באונ' רגילה... אבל למי יש זמן לבולשיט?), גם למעגל הנשים (ופה אני נמצאת בתתי-מעגל של נשים שמנמנות, נשים רווקות ובטח עוד כמה "תתים" שלא עולים לראשי כרגע), גם למעגל הלהט"בי (בהתאם לנטייה המינית שלי), גם למעגל הבדס"מי.
אני מרגישה שהמעגל הבדס"מי ממלא את חיי בחודשים האחרונים. אני עדיין לא מרגישה שייכת אליו, אבל אני מפלרטטת איתו הרבה. אני רוצה להרגיש חלק.
אין לי חברים רבים מהקהילה. אין לי חברות שולטות (לתהייתם של כל מיני נשלטים שאולי דיברתי איתם ואמרו לי "... אבל בטח יש לך חברות שולטות... ", אמממ אז לא, אין לי).
אתם יודעים שאני בתולה? 😜
מעולם לא ביקרתי בדאנג'ן או במסיבות כלשהן של הקהילה.
זה מסקרן אותי, אבל מפחיד.
זה חסר, אבל לא חסר.
אני מאמינה שלאט לאט ארגיש יותר שייכת. אני אתן לעצמי להרגיש...
סתם...תהיות.
