אני לא אחכה כמו מטומטמת ליחס מול הטלפון שלי. פשוט לא. אני לא אדליק את המסך כל 10 דקות כדי לראות.
ואני מרגישה מטומטמת. כן.
ואני פותחת את המסך גם. כל 10 דקות. זה פשוט בלתי נשלט שכזה.
למה?
למה אני עושה את זה בכלל?
אני לא יודעת איך לתקשר את עצמי החוצה וכל המילים נשארות בתוכי ונתקעות. אני לא יודעת איך לבקש יחס. זו או שנותנים או שלא, לא? כאילו, מי אני בכלל שאדרוש יחס? אבל אני שונאת לחשוב ככה כי כבר עברתי את השלב הזה עם עצמי כל כך הרבה פעמים בעבר. מגיע לי יחס.
ואני כל כך צריכה את זה כרגע....ופשוט לא יכולה לבקש את זה.
איפה הגבולות עוברים בכלל? מה לגיטימי? מה חסר טאקט? מה מה מה מה?
קל לי לאחל רק טוב ולפרגן. וזה מה שהלב שלי רוצה- רק לאחל כל טוב ולפרגן כל היום ולחייך. זה לא סותר את העובדה שמריר לי כרגע בנפש ובגוף....אבל זה פשוט המקום היחיד שיקבל את כל המרירות הזאת, הבלוג הזה בכלוב.
נמאס לי, פשוט נמאס לי לבכות כל כך הרבה. אולי היה אפשר לחסום את תעלת הדמעות ופשוט להיות מרירה בלי דמעות? זה מתיש לבכות כל כך הרבה. זה מתיש להתרוקן ככה מאנרגיות בדיוק לפני שבוע שאני צריכה להיות בו פיקס כי הוא הולך לקרוע לי את הצורה.
אני יכולה לעטות על עצמי מסיכה ולהראות כאילו הכל בסדר. אבל לא בא לי, אני לא בנאדם של מסיכות. אני בכלל לא מצליחה לעטות על עצמי מסיכה, אני שקופה מדי.
מריר לי ומגעיל לי כרגע, אבל אני לא שבירה.
אני אצליח לאסוף את עצמי מהחרא, כמו שעשיתי תמיד, כי "אם אין אני לי מי לי", קלישאה נכונה ונהדרת.