אני אחרי סשן הדיקור האחרון בסדרת הטיפולים שלקחתי. היום היו דימיונות מסכמים, מחממי לב, מעוררי בכי של אושר... והם היו כך:
התחלתי את הדימיון במעמקי הים. בהתחלה הייתי לבד, לא היה מסביבי אף אחד ולאחר דקה ראיתי את התמנון מתקרב לעברי. הוא שחה אלי ואז חיבק אותי באחת מזרועותיו. התחלנו לשחות יחדיו קדימה. לאחר מכן הצטרפו אלינו סרטן מצד ימין וחבורה של סוסוני ים מצד שמאל. שחינו כולנו מהר והרגשתי ממש שמחה. באיזשהו שלב התמנון שיחרר אותי ונמשכתי כלפי מטה, עוד יותר לתוך המעמקים. צללתי לבד ומהר והתמנון צלל אחרי. הגעתי לדלת. סקרן אותי מה יש מאחוריה. פתאום ראיתי איש, הוא תפס את פני ונישק אותי בפה, והסתחררנו במערבולת. כשעצרנו יכולתי לראות שאין לו רגליים, אבל יש לו זנב אחד גדול (כמו בת הים הקטנה). חייכתי אליו והוא נתן לי מכה מאוד חזקה על בית החזה והעיף אותי רחוק רחוק... טסתי במים עד שהגעתי למנהרת אור. בקצה המנהרה נפלתי מהשמיים על קרקע עם דשא. נחתתי על הגבעה הקבועה שלי. הייתי לבד. הלכתי קדימה לאט לאט ויכולתי לראות מתחתי קבוצה מאוד גדולה של אנשים (המילה "קהילה" הדהדה בראש שלי), שמחכים בזרועות פתוחות שאצטרף אליהם. לא היססתי וקפצתי למטה. הם תפסו אותי וחיבקו אותי והתקדמנו כקבוצה לאנשהו. בדרך, יכולתי לראות בצד אישה זקנה שיוצרת מערבולת אוויר (כמו טורנדו קטן) ובעקבותיה החלו עוד אנשים ליצור לעצמם מערבולות אוויר שכאלה. המערבולות גדלו לאט לאט ועטפו כל בנאדם, כאילו כמו גולם. גם אני יצרתי לעצמי אחת ונעטפתי. מה שחשבתי עליו באותו זמן היה "זה בסדר להיות לבד כל עוד אנחנו ביחד". יש ביטויים ללבד ויש ביטויים לביחד, וזה בסדר.
ה"גלמים" נעלמו והחזקתי ידיים לכמה נשים מהקבוצה. יחד התגלגלנו במורד הגבעה עד שהגענו למישור. נשכבנו כולנו על הגב והבטנו בשמיים. אני הייתי באמצע בין כמה נשים ושמתי ראש על חזה של אחת מהן ועצמתי עיניים. אישה אחרת חיבקה אותי מאחור והרגשתי מוגנת ובטוחה. לאחר מכן פקחתי עיניים ויכולתי לראות ששקעה השמש, השמיים שחורים וזרועי כוכבים. היו בשמיים זיקוקים עם מילים: love, acceptance, הכלה, סיכום, סיום והתחלה.
בשלב הזה כבר התחלתי להירדם מעט והדימוי האחרון שראיתי היה מספריים גוזרים סרט (כמו כשחונכים מקום חדש) באופן טקסי.
אז... נחנכתי מחדש :)
---------------------
הדיקור הזה גרם לי לגלות כוחות עצומים בתוכי. אני יודעת שלא משנה איפה אהיה ומה אעשה ואיך ארגיש, תמיד יהיה לי את המקום הבטוח הזה בראש שלי (הים, הגבעה, מתחת לאדמה), שבו אני יכולה לשאול שאלות ולקבל תשובות לגבי עצמי, לגבי מה שעובר עלי, ולמצוא פתרונות בהתאם.
אני מרגישה מאושרת וחזקה... וכיף לי לחיות. ובפעם הראשונה בחיי אני גם יודעת שזו לא הרגשה זמנית שעתידה להיעלם עוד חודש או חודשיים כי הפעם אני באמת עובדת באופן אקטיבי לשמירה על עצמי.