היום יש לי סשן דיקור אחרון. אני מרגישה שסדרת טיפולי הדיקור שעברתי ממש הצליחה לפגוע במטרה, אפילו יותר ממה שציפיתי :)
אני ממש חושבת עכשיו על המשך החיים שלי, נפתח לי הראש. לפני זה פחדתי בכלל לחשוב על ההמשך, לחשוב על עצמאות, לחשוב שאני מסוגלת ולקחת אחריות באופן כללי. אבל הנה, הגעתי לזה. זה מה שרציתי במשך שנים- רק את שביב התקווה הזה.
עכשיו צריך לנטוע את שביב התקווה הזה עמוק באדמה ולדאוג לו להשקייה יומיומית על מנת שיצמח ויפרח. וזה מה שאני עושה בצורה אקטיבית בשבועיים האחרונים. אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש.
אני מנערת מעצמי שאריות של מקודם, אבק לא רלוונטי, שלעתים מכביד. הגיע הזמן לדבר, הגיע הזמן לענות לאחרים, לא להישאר פסיבית, הגיע הזמן לעורר קצת "אנטגוניזם" בכך שאהיה אני עצמי מול אחרים (הכוונה שלי הייתה לא לעורר שליליות, אלא לעורר מחשבה).
התמנון עדיין רלוונטי? אולי התמנון כתמנון, כבעל החיים הנהדר שהוא.
ולמה בעצם בחרתי בתמנון?- בחרתי בו כי הוא מסווה את עצמו בהתאם לסביבה שלו, וכך גם אני הרגשתי. מצד אחד הרגשתי מאוד שונה ומצד שני ניסיתי בכל כוחי להסוות את עצמי, להראות שאני כאילו משתלבת. אבל מבפנים לא הרגשתי כך בכלל. כבר אין לי צורך להסוות את עצמי כי יש לי במה להתגאות.
