יש לי יכולת מאוד חזקה להזדהות רגשית עם אנשים אחרים. בגלל היכולת הזאת החשבתי את עצמי לעלה נידף ברוח, כלומר, שמצב רוחי תמיד מושפע ממצב הרוח של הסובבים אותי, ולכן אני תמיד רוצה שהם יהיו שמחים. בגלל זה הייתי אדם מרצה כל כך והרגשתי חסרת עמוד שדרה. זה היה כמו מעגל שמזין את עצמו- אם לאחרים יהיה טוב, גם לי יהיה טוב, כאילו שאני בעצמי לא נחשבת. אנשים עצבניים או מדוכאים שבאתי איתם באינטראקציה (אפילו אנשים שלא היו קרובים אלי בהכרח, אבל כאלה שנקריתי בדרכם ויצא שהוציאו את העצבים שלהם עלי) כמעט תמיד הצליחו להשפיע עלי לרעה. היו נהרסים לי ימים שלמים בגלל זה.
היום אני מרגישה סוג של שינוי. אני יודעת לעשות הפרדה לגבי רגשות שליליים ולומר לעצמי שברוב הפעמים הם בכלל לא מכוונים אלי ספציפית. אני יודעת להציע אוזן קשבת וכתף תומכת מבלי שזה יפגע בי, מבלי שזה יחדור אלי ולמצב הרוח שלי. זה לא שהפסקתי פתאום להזדהות עם אחרים, אני בעצם שדרגתי את ההזדהות שלי. אני חושבת שכך, עם ההפרדה הזו, אני יכולה להעניק תמיכה אפילו יותר יעילה כי אני לא מתפרקת כשאני נותנת אותה.
אני חזקה.
יש לי עמוד שדרה.
אני לומדת דברים חדשים יום-יום, שעה-שעה, לגבי איך להתנהל רגשית בחיים האלה.
הפוסט הזה הצליח לנער ממני קצת מלנכוליה כי הזכרתי לעצמי דרכו כמה דברים חשובים.
אני יכולה לומר שאני שמחה :)
