ילד כותב בתוך דלי

איזה יום עבר עלי

זה קצת יותר מדי

פתחי לי את הדלת

מנוי מתנה לחודש מקנה לי את האפשרות להעלות תמונות לבלוג, ועכשיו אני כל הזמן מתלבט מה להעלות.

בטח יקח לי חודש להחליט.

הורים זה קשה, וילדים גם.

העניין הוא, שכולם רואים בי איזה גורם בוגר, מעניק יציבות ומרגיע, בעוד שבדיוק באותם רגעים דרמטיים, בזמן שזה אכן מה שאני משדר, למרות כל נסיון החיים בתוכי אני פטאליסט קיצוני, וכבר בונה בראשי את התסריטים הכי קשים ובלתי הפיכים שנים קדימה.

אני מקווה שגם הפעם היא תצמיד את הציצים שלה לראש שלי ותספר לי על הדייטים שלה.

בדיוק כשסיימתי לקרוא היא נכנסה וביקשה משהו.

יש פה מישהי שלפעמים אני רואה בה קצת את העתיד של הבת שלי. איך היא מתנהלת בעולם ולא מספרת לי כל מה שעובר עליה, אבל מספרת ליומן הזה, ואני מבעד לזמן ולדמיון קורא אותו.

ובדיוק כשסיימתי לקרוא היא נכנסה, הבת שלי, וביקשה עזרה במשהו. 

והסתכלתי עליה במבט שהיא לא הבינה, ולא תצליח להבין. מבט שמכווץ את כל העליות והמורדות שבינינו לנקודה קטנה והולכת, ששואבת את כל הנשימות מתחת לאותו צל מהעתיד.

היא לא הבינה את המבט הזה, ורק חזרה על הבקשה שלה.

לכבוד האביב, שיר קסום של דוד פוגל ושם טוב לוי:

מרכז קניות שומם. רצו שיהיה יוקרתי. קירות בטון צבועים וגבוהים ליד ערוגות פרוצות לרוח. ספסלים שאף אחד לא מפר את שממתם. בדלי סיגריות ופסולת פלסטיק דהויה שכבר איבדה גם את ייעודה המקורי וגם את צורתה וצבעיה. קולות של מנוף שמתעקש עוד להרים קורות פלדה שיתחברו לעוד ועוד.

והרוח, הרוח מסחררת ומנציחה הכל.

כן חו"ל, לא חו"ל, יש טיסות, אין טיסות, פתוח, סגור - שיגעו אותי כבר. חוסר וודאות הוא קצת חוסר אונים.

וגם ככה אני כבר לא אוהב לטוס.

ובסוף שם ברחוב אני שומע צעקות, וכבר התפתח אבולוציונית אינסטינקט שצעקות בחו"ל קשורות לעם וללאום.

אבל לא, אדם צעק צעקות פרטיות. אפשר לזהות את זה גם כשזה קורה בשפה זרה.

אז הכל בסדר.

וגם הים הוא לא אותו ים שם.