ילד כותב בתוך דלי

"הטיל שלך מונוגמי או מצרר?"

"אפשר לפתוח את מיצרי הורמונז שלך?"

"בוא תירה לי על כל המפרץ"

"אם תמשיכי להתגרות בי המשגר שלי יצא מהמסתור"

או: איך חבילה קטנה מסין שלחה אותי למחשבות על תחתונים ואמנות השירה.

בשבת האחרונה נתתי לאמי מתנה קטנה. למעשה זה היה סתם משהו שימושי אך לא חגיגי שרק הזמנתי עבורה באליאקספרס, סתם כי לה קשה לעשות את זה לבד, ואיכשהו זה גם הצליח להגיע לארץ למרות הקשיים.

היא שמחה מאוד, כמובן, והביעה קודם כל את התלהבותה מ"איך שזה ארוז יפה ובקפדנות" - אתם יודעים, הפצפצים, קופסת הקרטון המעוכה מעט בפינות, והניילון הלבן הזה שאי אפשר לקרוע בלי מצ'טה.

בתגובה, כמובן, פשוט אמרתי לה שזאת סתם אריזה רגילה של משלוחים מסין.

עכשיו תראו, אני יודע שהיא לא באמת חשבה שזאת עטיפה מרשימה, אלא דיברה מתוך מבוכתה לקבל מתנות. גם אני כזה, ובכלל אני כבר מספיק מבוגר ובעל הבנת נפש כדי לראות דברים כאלה דרך המילים שנאמרות.

ולכן כל זה גרם לי אחר כך לשאול את עצמי מדוע הגבתי כפי שהגבתי, ומדוע היה קשה לי לעזאזל פשוט להתלהב יחד איתה לרגע.

הרתיעה שלי מדרמות מלאכותיות, שהיא גם הבסיס לכך שאעדיף שמישהי תלבש תחתונים פשוטים וחלקים וטי שירט, ולא תחרה ומלמלה ומשי בעודה פונה אלי בתואר מנפח אגו, הולכת ומתגברת עם השנים. 

פעם הייתי כותב שירה. אני מעולה בזה. גם היום אני יכול בשתי דקות לכתוב פנינות פואטיות של ממש. אבל זה לא מעניין אותי יותר. גם לקרוא.

ואני יודע להיות אמפתי, וזאת לא הצגה, אבל אני כנראה לא מצליח להתרגש מדברים פומפוזיים כמו פעם.

ואולי זאת גם הסיבה שכיום כבר פחות מעניינים אותי דיבורים בדסמים על אזיקים, חבלים, שוטים ועוזריהם, ומניפולציות רגשיות שקופות כתחרה, ונשאר רק הקינק הפשוט והישיר, ובאופן אירוני גם הנדיר.

יאללה יום קצר, חול המועד >> למה הכל מסתבך ודחוף דווקא היום ואני נתקע בעבודה עד הערב.

אבל לפחות השמנמנה מהמקלט המשותף שוב חייכה בביישנות. 

יצאתי מהמקלט לגלות שלוש זירות נפילת פצצות של טיל מצרר מקיפות אותי במרחקים שונים אך לא רחוקים.

בשיטוטים בין ריחות העשן והקהל היודע כל ראיתי על המדרכה צוצלת שמתה מפגיעת הדף, כך זה נראה לפי גופה השלם.

פעם הייתי יודע לכתוב על זה שירים מעוררי דמעות.

אבל זה כבר לא מעניין. 

חמץ - מלשון החמצה, שכן אם לא נזדרז נחמיץ את ההזדמנויות של החיים.

מצה - מלשון מיצוי, שכן יש למצות גם את ההזדמנויות שנראות הכי דלות.

דור המדבר נדון להתחלף כי להיות בן חורין זה קודם כל מצב מנטלי, גם אם ניתנו כל התנאים הגשמיים.

ניקוי הארונות מקרב אותנו אל תיקון של ביעור החמץ שבנפש, זה שמנפח בנו גאווה מיותרת.

יחד עם החירות מגיע האביב, להפריח בנו הזדמנויות חדשות.

וכן הלאה וכן הלאה, אפשר לרדוד עד חצי הלילה.

מוזמנות להוסיף בתגובות עוד, אם אין לכן משהו טוב יותר לעשות.

♡ ♡ ♡

ואז מישהו מספר בצורה מעוותת את מה שקרה לך, ומישהי על סמך הסיפור הלא נכון הזה מייעצת עצה שממילא מראש לא ביקשו ממנה, וכולם חכמים בדיעבד וצודקים כל כך בלי שהם יודעים כלום כל כלום, אבל העיקר שהם מאוד נחרצים.

חבורה של מיותרים, בחיי.

היינו יושבים בחצר שלהם, שותים יין או בירה, מעלים עשן כלשהו, וידעתי איך את מסתכלת עלי, איך את מתחככת בי בדמיון, איך את משתתקת ומחייכת בכל פעם שאני רק מתחיל לספר משהו. 

והיית יכולה להתקשר אלי בבוקר, לספר לי איך את מאוננת כדי לפרוק את כל זה, והכל רק מצטבר עוד יותר. 

והיית יכולה להשאיר לי מנחות קטנות, שוקולד כאילו לכולם, יין שתחשבי שאני יודע להעריך.

והכל התפרק, הכל הפסיק. כי נפרדתי ממנה.

והנה, יכולת להגיד לי לבוא, בלי רמזים, מנחות, ודמיונות מחוייכים.

אבל כבר לא הייתי איתה יותר, אז כבר לא נפגשנו בחצר שלהם, וככה גם את נעלמת.

לאט לאט לימדתי אותה להיות קינקית.

פעם הדלקתי את האור. פתחתי את החלון.

כשהיא שאלה אם יכול להיות שהשכנים שמעו, אמרתי לה "אין שום ספק", שתסמיק.

רימינג עמוק שמרעיד את קצות האצבעות.

החלקנו גוף על גוף מרוחים בסבון על רצפת האמבטיה.

על ערימות של פוך וכריות כשברד דופק על החלון.

מול זוג במצלמת רשת.

צביטות של פטמות בחניון תת קרקעי מהדהד.

תחתונים ספוגים לבושים על הפנים כמו מסיכה.

זרע חם בחדר צדדי באמצע יום עבודה.

הכל אתה לימדת אותי, היא אמרה.

לא לימדתי אותך כלום, אמרתי.

~ "זאת הבת שלך?"

• "כן"

~ "איזה כיף לה"

• "רוצה גם?"

.

.

~ "כן"

.

.

~ "אני מבטיחה לא להציק יותר מדי"

.

~ "רק להתחפר בך קצת לפעמים"

• "גופנית או נפשית?"

~ "יש הבדל?"