ילד כותב בתוך דלי

היינו יושבים בחצר שלהם, שותים יין או בירה, מעלים עשן כלשהו, וידעתי איך את מסתכלת עלי, איך את מתחככת בי בדמיון, איך את משתתקת ומחייכת בכל פעם שאני רק מתחיל לספר משהו. 

והיית יכולה להתקשר אלי בבוקר, לספר לי איך את מאוננת כדי לפרוק את כל זה, והכל רק מצטבר עוד יותר. 

והיית יכולה להשאיר לי מנחות קטנות, שוקולד כאילו לכולם, יין שתחשבי שאני יודע להעריך.

והכל התפרק, הכל הפסיק. כי נפרדתי ממנה.

והנה, יכולת להגיד לי לבוא, בלי רמזים, מנחות, ודמיונות מחוייכים.

אבל כבר לא הייתי איתה יותר, אז כבר לא נפגשנו בחצר שלהם, וככה גם את נעלמת.