תמיד קשה לי לפתוח את השקיות האלו בחנות של הירקות, שתי שכבות הניילון צמודות ודבוקות אחת לשניה ואני נאבק עם האצבעות ימינה שמאלה חזק ואז חלש ומנסה למצוא את השיטה לפתוח את השקית מהר.
מרגיש כאילו מסביבי כולם פותחים את השקיות ומעמיסים ירקות ופירות וממשיכים הלאה, ורק אני עומד שם ככה עם האצבעות העצבניות והמבט הנבוך.
בסוף אני מצליח, ולוקח לי עוד כמה שניות להיזכר מה בכלל רציתי לקנות. אני מתכופף על הברכיים ומתחיל להכניס לשקית תפוחי אדמה. יש לי תוכנית להכין צ'יפס כזה עם ציפוי של קמח וזעתר וקצת שום.
פתאום לידי אני רואה זוג רגליים עומדות. עטופות בגרביונים שחורים, ממש צמוד לפנים שלי. מסתכל למעלה ורואה אישה, כמו שאפשר לראות רק מלמטה, בוחרת מלפפונים ומכניסה אל השקית שלה.
אני מרגיש שבין כל השום והבצל והמאפים וחומרי הניקוי של הריצפה אני ממש יכול להריח את הבית מהרגליים האלה שלה.
היא עושה צעד שמאלה ונתקלת עם הרגל בפנים שלי. אני מסתכל שוב למעלה, מחזיק ביד את השקית ואיזה תפוח אדמה שלא הספקתי להכניס, והיא מסתכלת למטה.
"סליחה", אני אומר.
היא מחייכת, הרגליים מתרחקות ממני והולכות לחלק אחר של החנות.
אני קם והולך לקחת עוד שקית שצריך להזיע באצבעות ממבוכה כדי לפתוח אותה.