לפני 3 שנים. 7 במרץ 2021 בשעה 15:22
יש איזה תהליך רפואי שאני עובר, ויש רופאה שמדי פעם אני הולך אליה לבדיקה ולפעמים להמשך הטיפול.
ומה שמחזיק אותי בתהליך הזה זאת היא, גם במקצועיות שלה, אבל גם ברוגע שלה, ובחיוך.
זה חיוך חצי מנחם וחצי יודע שהוא שם אותי למטה.
ואני יודע שבמחשבה הזאת אני עובר את הגבול, אבל זה רק במחשבה. ואני מבין את כל התהליך הפסיכולוגי שיש בזה, ואני בוחר בו במודע.
לפעמים אני יודע שאני צריך את זה, כמו שאני צריך אוויר ומים.
וזה נשמע כמו דמיונות ופנטזיות, אבל הרגעים האלה של האוויר והמים וההבנה של הצורך הם הרגעים הכי צלולים וחדים שיש לי בחיים.
יותר חדים מרגעים של ריכוז בעבודה.
אני מרגיש את המגע של היד שלה עלי, ואני צריך את שהמגע הזה יוריד אותי בשבילה. יביך אותי ויבטל אותי. ואולי זה נשמע פסול ועקום, אבל לא אכפת לי, כי זה נותן לי את הכוח.