היא עומדת עירומה מולי, לא כאילו היא מציגה את הגוף שלה לראווה או לבדיקה, אלא כאילו אני לא שם בכלל. היא לא מנסה, לא משתדלת, לא מקפידה על המנח. רק ככה אפשר לראות את האמת של הגוף.
איך אותו גוף בדיוק יכול פעם אחת לדחות ולגרום לרתיעה ממגע, ובפעם אחרת למשוך - ולא כי מתעלמים מהפגמים, אלא כי בדיוק הם שמושכים ומגרים לגעת ולפלוש.
כשהייתי בסוף היסודי היה לי חבר טוב שאמש שלו נהגה בקיץ ללכת בבית בביקיני. הייתי כל הזמן פוזל לרגע ועוד רגע, כמו צילום מהיר שמרכיב את הפאזל של הגוף שלה לאט לאט בראש. כל הזמן פינטזתי איך פעם כשהוא לא שם היא מפתה אותי ומלמדת אותי לספק אותה.
זה לא קרה. אבל משהו כזה כן קרה אחרי הרבה שנים עם אמא של חברה.
מפתיע איך לפעמים פנטזיות לא מתגשמות, אבל כן מתגשמות עם מישהי אחרת, בסיטואציה אחרת, בתנאים אחרים, ורק המוח עושה את ההקשרים האלה ומחבר בכוח את החלקים של הפאזל. ומרגע ששברת חלקים של פאזל כדי לחבר אותם, הם ישארו מחוברים, אבל ישארו גם שבורים.