ילד כותב בתוך דלי

דיברנו המון. לאורך ולרוחב ולעומק. הגשם טיפטף בבוקר מעל לגגון של הקפה והיא רצתה שאני אצייר עליה. 

ציירתי על הזרוע שלה את הפרח-כוס שאני יודע לצייר. התלבטתי אם להוסיף קוצים. בסוף לא.

זה יפה, היא אמרה. אולי אני אעשה קעקוע כזה.

בערב הגשם כבר הפך למבול מחוץ לחלון. האור מהרחוב היבהב פנימה כי השארתי חריץ.

שתקנו כל הזמן אבל דחקתי יותר ויותר חזק את המילים מהזיכרון של הבוקר לתוך הכוס שלה. עוד דחיפה ועוד פנימה. בלי לדבר. גם לה כבר לא היו מילים.

גם בחושך ידעתי שהציור של הפרח-כוס נמחק מהזיעה.