ילד כותב בתוך דלי

יש שבועות שנראים כמו חודשים.

ימים כל כך עמוסים, בעבודה, בעניינים משפחתיים לא צפויים, בפרוייקטים אישיים שאני כבר מצטער שרציתי לקחת בהם חלק.

מגיע לכל ערב מותש, מוח נמס, שרירים מתוחים, עיניים שורפות.

כל מה שאני רוצה זה לשבת בשקט, להניח את הראש, ולשקוע אל חושים שאין בהם פילטר של עיבוד מסובך.

לשבת בשקט על ריצפה, להניח את הראש על רגליים של אמא של סוף יום, לשקוע אל העור שלה, אל הריחות שהיא מביאה, אל צליל הנשימות שלה שעוטף את החדר.

לעסות אותה במגע ישיר, בלי שצריך לחשוב מה ולמה, להיפתח אל הרעב למגע האצבעות שלה.