ישבנו בבית קפה והיא סיפרה לי על חברה שלה, ובערך ביקשה את עצתי כי אני לפעמים רואה מתחת לפני השטח מה מניע אנשים ואיך לפרש התנהגויות שלהם. ואז חשבתי על עצמי, על זה שקשה לי להיפתח ולשחרר את זרמי העומק שרוחשים בי. זה דורש תהליך ממש ארוך וזהיר, שבאופן מוזר הוא עצמו חלק מהפנטזיה. כי קשה לי לסמוך על אנשים מהר, בגלל אי אילו דברים ועוד כמה, שהיו בעבר. והרי אנחנו כל המבנה המפואר שנבנה מהעבר, כולל החומות והקירות. וגם כשאני במקום שבו אני אנונימי, לא מוכר ולא מחובר (רמז: כאן) אני יכול כאילו להיות הכי חשוף ועדיין זאת אשליה, זאת רק הקליפה, הבחוץ, וזאת יכולה להיות קליפה מאוד בוהקת, מיוחדת, שנראית כמו משהו חשוף מבפנים, אבל היא עדיין לא זה.
וכשמישהו ממש מתוחכם ומקורי שואל בצ'ט על מה אני חולם, אני אולי חולם על המקום הזה שבו אני אחרי כל התהליך ויצרתי את האינטימיות שמאפשרת להגיע פנימה, ושם קורה מה שאפשר לספר עליו כשמתארים את הקליפה.
ואולי בעצם אני לא חולם על המקום שאחרי התהליך הזה, אלא על התהליך עצמו. התהליך הזהיר שבו לאט לאט אני יכול לעשות את מה שנראה מבחוץ, והוא בעצם הפנטזיה.