היינו בצימר לחגוג לה יום הולדת.
הכנתי הכל, ברכה אישית בפורמט קומיקס, יין שהיא אוהבת, הפתעות שהחבאתי במזוודה כדי לפזר אותן במדוייק בחדר.
היא אוהבת לחגוג ככה, עם כל התשומת לב.
ואני אוהב לעמוד מאחוריה כשהיא מביטה בחלון שצופה אל הנוף, ולהפשיט אותה.
לראות את הגוף שלה נחשף, להרגיש את הרעד של המבוכה שלה שמתערבבת עם הרצון להתעלם מאותה מבוכה.
לשמוע בלב את השיחה הפנימית שלה.
אין אף אחד ממול, אף אחד לא רואה...
ואם מישהו יעבור?
זה מאחורי חלון ומול שדות פתוחים...
למה הוא מוריד לי את התחתונים?
למה זה מפריע לי שהוא מוריד לי את התחתונים?
איך הוא רואה אותי? מה הוא חושב על התחת שלי?
אני רוצה שהוא יגע בי כדי להפסיק לחשוב.
למה הוא עוצם לי את העיניים? עכשיו אני לא אדע איך אני נראית.
אני מרגישה שהוא מקרב את התחתונים שלי לפנים.
למה אני רודפת אחריהם עם האף?
אני לא אוהבת את זה...
אני אוהבת את זה...
אני חייבת שהוא יגע בי כדי לאהוב את זה...
וככל שזה נמשך, הגניחות יהיו יותר חזקות אחר כך, אני יודע כבר.
ויותר מביכות גם.