ילד כותב בתוך דלי

השינה שלי לא שלמה כבר תקופה. רעש פנימי קטן של דף שהתהפך מרוח מחשבה קלה שנשבה בתוכי יכול להשאיר אותי כותב את המחשבה הזאת כמו סרט מתח, דרמה שמתפתחת מהר מדי ונעלמת בתהום שיצרה בעצמה.

והזמן הזה שבין הלא-נים לנים הוא הזמן שבו הכל חי. נשימות של בטן אמהית עולה ויורדת, שלוות עסיס אהבים מתייבש בסתר בשולי סדין, כל הצורות והצבעים שהתערבבו ביום ובלילה.

שם אני מתקיים, שם אני מחבר בין פיסות הזייה לשברי זכרונות לכל מה שכבר אי אפשר לדעת אם היה באמת או נוצק כל כך במדוייק בתוכי שהוא כבר אמת לעצמה. 

אני כל כך רוצה לישון, וכל כך יודע שכבר לא אצליח.