ילד כותב בתוך דלי

בדרך למטבחון להכין קפה או תירוץ אחר, אני עובר ליד המשרד שלה. היה לה חם ומעצבן אז היא הפשילה למעלה קצת את השמלה, חושפת שוק וחצי ירך לגמרי לא חטובים.

אני ואמנות המבט החטוף, שכאילו לא הביט, אבל חדר עמוק.

זה שבריר שנייה, ועדיין היא יודעת שאני מסתכל.

כשהיא קראה לי לעזור לה עם התוכנה הסוררת, משהו שחימם ועיצבן אותה חצי בוקר, אמרתי לה זה קל, בשמחה. למרות שלא אני צריך לעשות כאן דברים כאלה, עמדתי ליד השולחן שלה, התכופפתי אל המקלדת והעכבר והאצבעות המיומנות שלי רצו לפתור לה את התיסכול כמה שיותר מהר. היא החליקה לאחור עם הכיסא, לא להפריע.

ידעתי שהיא מביטה לי בישבן ומחייכת.