ילד כותב בתוך דלי

המגדל היה אז חדש לגמרי, עוד לא ממש מוכן אפילו.

היינו יורדים לקומה 12, שבה היה רק שטח משרדים אחד מוכן - אבל עדיין לא מאוכלס.

וכבר היו שם שירותים. שירותי נכים. גדולים יותר מחדר אמבטיה ממוצע, נקיים, מבריקים, מעוצבים כמו במלון בחו"ל.

ושם אף אחד לא היה רואה אותנו, לא רואה שהגענו, לא רואה שנכנסנו, לא רואה מה עשינו ומתי עלינו בחזרה לקומה שלנו.

ואיך הגורל לפעמים מסובב אותנו כמו במשחק פרה עיוורת, ופוקח לנו את העיניים באותו מקום, שהוא בעצם כבר מקום אחר.

כשהזמינו אותי לפגישה ידעתי שזה אותו המגדל. וידעתי שהוא כבר לא חדש, ולא כל כך ריק, ואולי כבר לא נקי ומבריק כמו אז.

וכששאלתי "באיזו קומה אתם יושבים", חשבתי שיגידו 12.

אבל אמרו 18.

ובכל זאת, לפני הפגישה הייתי חייב, כמו בלש או מרגל, ללחוץ במעלית "12", ובפנים תמימות וחתומות לבקר בזכרונות שלי.