היום הפיזיותרפיסטית אמרה לי שהיא מחכה לפגישות שלנו רק כדי לדבר איתי.
היא אמרה שהיא התמכרה לזה.
קל לפלרטט איתי.
זה תמיד היה ככה. ברגע שעוברים את המחסום הראשוני של המבט שלי ורק מעזים להגיד שלום או לפתוח בשיחה.
אני עושה על אנשים רושם של אדם שיודע להקשיב ולהכיל את הדילמות והמורכבויות והשאלות שלהם.
אני עושה רושם של אדם אמפתי ומבין.
ואני יודע לחבר כל מיני פיסות טריוויה ולקחים מהחיים ולהיראות מבין. להיות היועץ בלי שזה יישמע כמו ייעוץ שלא ביקשו.
ואני לא אוהב את כל זה.
ואז הפיזיותרפיסטית אמרה לי היום שהיא התמכרה לשיחות הקטנות שלנו, שהיא שואבת ממני חיזוקים וכיוונים לחיים. ודווקא בגלל שזה לא עם אופי רומנטי זה טהור בעיניה והיא חושבת על זה כשהיא לבד, ומחכה לפגישות שלנו רק בשביל זה.
ובכלל לא התכוונתי לזה.
והיא לא רואה את זה, כי אני לא יכול להיות עד כדי כך גס רוח, אבל אין לי אנרגיות בכלל לשיחות האלו.
