ילד כותב בתוך דלי

האוטובוס הוריד אותי קילומטר רחוק מדי. לא נורא, אמרתי. כל הנסיעה לא היה גשם.

אבל דווקא אז התחיל מבול.

הלכתי ונרטבתי, נרטבתי והלכתי.

וכמו בחיים, בשלב מסויים אתה אומר לעצמך אוקיי, אין כבר מה להיזהר או להשתדל, או אפילו לרחם על עצמי. אני כבר ספוג במים מהחולצה ועד לקרסוליים. אני הולך על זה. והולך בזה. ואני כבר לא מכופף את הראש כאילו שזה עוזר. אני אגיע הביתה ואתפשט ואתייבש ואדמיין שדיים ענקיים ורכים.

ואגיד תודה שיש לי בית ותנור ועיפרון.