ילד כותב בתוך דלי

תשע שנים.

תשע שנים אנחנו חיים מפגישה מקרית אחת לשנייה. מסמול טוק עדין ומרפרף אחד לגעגוע אל זה שיבוא בפעם הבאה.

נזהרים לא להתקרב יותר מדי כי שנינו מרגישים את המתח שבקלות יכול להיפרץ ולהתלקח.

וזה אפילו לא מתח מיני.

זה מתח של חיבוק. זה מתח של לשבת סוף סוף בנחת. בלי לחץ של זמן. בלי זה שאסור להרגיש את חום האצבעות יד ביד. של לשבת ולהרגיש את הדברים עד הסוף בלי להחביא אותם מאחורי חיוכים וסמול טוק.

תשע שנים, וכל כך הרבה השתנה בחיים שלי מאז, ובחיים שלך, והדבר היחיד שלא השתנה זה הפגישה המקרית מדי פעם, שמחזירה אותנו בדיוק לאותה נקודה, עם אותו מתח שממשיך לחיות בדיוק כמו תמיד.