בכל פעם שערן היה רוצה שאני אבוא אליו הוא הרגיש צורך לפתות אותי.
תמיד הוא סיפר לי בקול נרגש על משהו חדש שאבא שלו הביא לו במתנה מהנסיעה האחרונה לחו"ל. ובימים ההם, יש לדעת, חו"ל תמיד היה חו"ל מסתורי ונשחק ולא מדינה בשם מסויים, ומתנות מחו"ל תמיד היו דברים שלא ידענו שאפשר בכלל לחלום ולרצות אותם, כי הם כלל לא היו זמינים לרכישה בארץ.
והיתה להם גם מרפסת ענקית, כך שבקיץ יכולנו לשבת שם ולהרכיב את הלגו-טכני מסוק הענקי, או להסיע את הג'יפ בשלט רחוק אלחוטי ולשגע את החתולה המסכנה של ערן, או בימים קרירים יותר לשחק במיטב חידושי האלקטרוניקה שאבא של ערן מילא בהם את הבית.
אישית ידעתי להסתפק גם בקופסת הלגו הפרטית שלי, שעד עצם היום הזה אינני יודע מאיפה הגיע האוסף האקלקטי של הלגו שהיה בה, או באותן שלוש מכוניות צעצוע שלי - האחת מפלסטיק ושתי האחרות ממתכת - או בבגדים ממיטב אופנת בית רומנו. הביקורים אצל ערן היו נעימים כמו טיול שבסופו אני חוזר אל המקום השקט והבטוח שלי.
אבל מצד שני, כדי להעריך יותר את המקום הזה חייבים מדי פעם לצאת לטיולים.
וכשגדלים מעט יותר, אפשר גם לצאת לטיולים שכוללים גם לינה וארוחת בוקר.
כך למשל, באחת הפעמים שאבא של ערן שהה בחו"ל. שיחקנו עד הערב בכל מה שהיה אפשר, בעוד ערן תוהה מדי פעם בקול מה יביא לו אביו במתנה הפעם כשיחזור, ואילו אימו מטגנת לנו חביתות וטוסטים עם חמאה, בין לגימה ללגימה מכוסית ליקר כלשהו שהיא מזגה לעצמה.
אחר כך ראינו יחד איזה סרט מצוייר בטלויזיה הצבעונית, וכשאמא של ערן הצטרפה אלינו אחרי המקלחת היא גם הניחה בינינו קערה מלאה בפופקורן חם.
ואז, כשהיא עשתה את זה, ראיתי את השד שלה.
השד, כולל פיטמתו הרחבה, התיישר עם קו הראייה שלי ככה בחטף, לרגע, מבין פתחי החולצה הקצרה, אבל מאותו רגע הוא כל מה שראיתי, למרות שכביכול צפיתי במסך ועניתי לשאלות המתלהבות של ערן אודות שמתרחש שם בסרט.
בלילה כבר הוטרדתי ממחשבות אחרות, ולמרות כל הצעצועים החדשניים התקשיתי להרדם בבית הזר ההוא. אך העייפות בסופו של דבר הכריעה, וראשי נפנה אל נים ולא נים, חולם ומתעורר חליפות.
נשימות ולחישות הן הדבר האחרון שילד זקוק לו ברגע כזה. קפאתי ורק העיניים שלי התרוצצו אנה ואנה, מחפשות את ההסבר שיניח את דעתי, כפי שמחפשים בסרט מתח. ערן ישן לידי, החתולה גם נימנמה בשקט, והקולות - אותם קולות מתנשפים ולוחשים צד בשיחה שאין להבין את טיבה - המשיכו להדהד מאופק אחד החדרים.
עד שנפסקו והשקט חזר.
מקץ כמה שניות הבחנתי דרך פתח החדר איך בקצה המסדרון נפתחה הדלת בחדר של ההורים של ערן, והשקט המבורך התחלף בצעדים במסדרון, שוב דלת, שוב שקט, שוב דלת, ואז סוף סוף השקט חזר - ולא הופר עד הבוקר.
"איך ישנתם?" שאלה אמא של ערן עת פסענו במסדרון לחדר האמבטיה הגדול כדי לצחצח שיניים. "היום אבא חוזר", חזר ערן להמשך השיחה מאתמול, "מעניין מה הוא יביא לי", בעוד אני משפיל את מבטי אל ערימת הכביסה בפינת החדר ואל התחתונים הנשיים השחורים שמונחים בפסגתה.