או: איך חבילה קטנה מסין שלחה אותי למחשבות על תחתונים ואמנות השירה.
בשבת האחרונה נתתי לאמי מתנה קטנה. למעשה זה היה סתם משהו שימושי אך לא חגיגי שרק הזמנתי עבורה באליאקספרס, סתם כי לה קשה לעשות את זה לבד, ואיכשהו זה גם הצליח להגיע לארץ למרות הקשיים.
היא שמחה מאוד, כמובן, והביעה קודם כל את התלהבותה מ"איך שזה ארוז יפה ובקפדנות" - אתם יודעים, הפצפצים, קופסת הקרטון המעוכה מעט בפינות, והניילון הלבן הזה שאי אפשר לקרוע בלי מצ'טה.
בתגובה, כמובן, פשוט אמרתי לה שזאת סתם אריזה רגילה של משלוחים מסין.
עכשיו תראו, אני יודע שהיא לא באמת חשבה שזאת עטיפה מרשימה, אלא דיברה מתוך מבוכתה לקבל מתנות. גם אני כזה, ובכלל אני כבר מספיק מבוגר ובעל הבנת נפש כדי לראות דברים כאלה דרך המילים שנאמרות.
ולכן כל זה גרם לי אחר כך לשאול את עצמי מדוע הגבתי כפי שהגבתי, ומדוע היה קשה לי לעזאזל פשוט להתלהב יחד איתה לרגע.
הרתיעה שלי מדרמות מלאכותיות, שהיא גם הבסיס לכך שאעדיף שמישהי תלבש תחתונים פשוטים וחלקים וטי שירט, ולא תחרה ומלמלה ומשי בעודה פונה אלי בתואר מנפח אגו, הולכת ומתגברת עם השנים.
פעם הייתי כותב שירה. אני מעולה בזה. גם היום אני יכול בשתי דקות לכתוב פנינות פואטיות של ממש. אבל זה לא מעניין אותי יותר. גם לקרוא.
ואני יודע להיות אמפתי, וזאת לא הצגה, אבל אני כנראה לא מצליח להתרגש מדברים פומפוזיים כמו פעם.
ואולי זאת גם הסיבה שכיום כבר פחות מעניינים אותי דיבורים בדסמים על אזיקים, חבלים, שוטים ועוזריהם, ומניפולציות רגשיות שקופות כתחרה, ונשאר רק הקינק הפשוט והישיר, ובאופן אירוני גם הנדיר.