ילד כותב בתוך דלי

בגלל סיבות שלא צריך לפרט, הייתי תמיד רואה אותה ממרחק מסויים. משהו כמו 15-20 מטרים.

וזה היה תמיד בעבודה, היא היתה עסוקה אבל מדי פעם מרימה את הראש ומסיטה את השערות שלה הצידה. והיא היתה הולכת לכאן ולשם, וכל התנועות הפשוטות האלו שלה היו יותר יפות מריקוד.

אני חושב שהתאהבתי בה ככה מרחוק. זה נוח מרחוק, בלי לראות איך זה נראה כשהיא לא מסיטה את השיער מולי, בלי לדעת מה קורה באמת בחיים שלה, אפילו בלי להסתכל מקרוב ולראות את הפרטים שמסביב לחיוך ולעיניים.

בשלב מסויים הייתי מרותק אליה, מביט בה כשהיא עסוקה ולא שמה לב, יושב איתה בדמיון ליד הים, מרגיש את היד הרכה שלה על שלי, נוסע איתה בדמיון למקומות שבהם אפשר לראות הכל יותר מקרוב.

אבל הסוד הוא לא לראות באמת מקרוב.