המוח שלי היה ריק ממחשבות. היה בו חלל עצום ולבן וריק.
כל החושים שלי היו מחודדים, הרחתי ברמת המולקולה תירכובות דלק אבל גם שמץ מהפרחים שניטלטלו במשבי הרוח מהמכוניות החולפות.
את הצעקות שהוא השמיע, לא צעקות, צרחות. את יבבות האימה וקריאות התפסיק, תפסיק, של האישה שהתחבאה מאחורי, מחזיקה חזק כל כך בכתפיים שלי עד ששברה ציפורן לתוכי. את הרעם שיצרה המכה של עמוד המתכת שהחזיק ביד, על פח המנוע.
ראיתי את הגרון שלו, אדום בורדו, רוטט עים כל צרחה. את הסנדלים שלי, כבר לא שחורות, מכוסות אבק אפור. את שולי החולצה הכחולה שלו, מתבדרים ברוח.
הרגשתי את הכבדות של האקדח בתוך כף היד שלי. את החיספוך של רצועת הוולקרו כשתפסתי ומשכתי בה כדי לשחרר את הנשק. את שרירי הזרוע כשהרמתי וכיוונתי אל החזה שלו. את ההקלה בכל הגוף שלי כשהידיים שלה נשמטות מהכתפיים שלי.
אל תירי אף פעם ישר למעלה. אף פעם אל תרימי אקדח ביד אחת מעלייך ותירי, תמיד תתמכי בכת עים היד השנייה ותמיד תני זווית קטנה. אימוני ירי בפרדס, המטרה אשכוליות ברום העץ, עורבים, חולדות, אני ומוניר בתחרות קליעה בפחיות כמו קאובויים רק שהוא שולף מנרתיק חגורה ואני מנרתיק ירך ( ומתלוננת שזה לא הוגן כי יותר קל לו וככה הוא גם יותר מהיר ממני, אבא שלי ואבא שלו צוחקים עליי, ואבא שלו מבטיח לי שעדיף לי להתרגל כבר מעכשיו)
שברים ורסיסים מכאן. הוא לא עוצר, ממשיך להכות ברכב, מרוצה לראות את הפח מתעקם. אני צועקת טאווקיף יא אחי אל אזיזה, קאפן, קאפן , עצור אחי היקר, מספיק, מספיק. אני לא רוצה לירות בך. הוא מסתכל עליי ועל האקדח וצורח, הפה שלו רחב כמו מערה. עמוד המתכת, הוא מרים אותו מעל הראש ומכה בקרקע, ממשיך לצרוח. הוא צועד לעברי, מרים את העמוד מעל הראש, אני צועקת קאפן, אבדי בעידני, תפסיק, תתרחק ממני, מרימה את האקדח למעלה, מעל לראש שלי, בזווית, סוחטת את ההדק, מרגישה בכפות הידיים את הרתע מכאיב לי, טיפות זיעה זולגות על המצח שלי, מכוונת את האקדח חזרה לחזה שלו, הוא זורק את העמוד לריצפה, עומד בוהה בי ומחבק את עצמו.
ניידת משטרה.ואז עוד אחת.
היא בוכה ורועדת ואני מחבקת אותה וביד השנייה שותה מים קרים מהבקבוק. אני רועדת בעצמי וטוב לי מים קרים. אני דוחפת אותה ממני כשעולה בי גל של חום ובחילה, רצה אל המעקה, מקיאה את כל ארוחת הבוקר מעבר לו.
אני נשענת נתמכת על המעקה, הדמעות שלי נוטפות לריצפה.
