מוקדש לכל מי שניסה אי פעם לדחוס חלק מעצמו לארון. ולכל מי שהצליח לצאת משם .
מודה בהכנעה, גם אני הייתי שם. ולפעמים אני מכחישה כי החירות כל כך טיבעית ומשכיחה את הצלקות שהשאיר לי הארון.
הן שם ואני לא חוזרת לבפנים יותר בחיים.
והמציאות עולה על כל דימיון.
-----------------------------------------------------
בכניסה לגינת הכלבים , הלהקה רצה אל הדלת לברך אותנו כשאנו מגיעות. בזנבות נרגשים, בטפיפה,בזרבוביות סקרניות. אני משלחת אותם כאחד. כל ערב זה קורה וכל ערב החדשים נפעמים, וואו, איך עשית את זה ? בעיניים פעורות ואוזניים מתוחות. אילו סיפרתי להם את האמת, היו מתגלגלים מצחוק אל מתחת לספסלים.בחיי שצחקתי איתם בפעם הראשונה.
האוויר נושא עימו משהו נוסף הערב, חוסר שקט. קשה לי להמשיך לעמוד כאן, מוקפת בריחות המגיעים מהפרדסים ובחברה לא תואמת. במורד הגבעה כשאני צועדת בצעד הולך ומתגבר, הופך לריצה, כמעט לאמוק , והשועלה מלפניי ומאחוריי ומצדדי, המערבולת שלי מזינה את זו שלה כשהיא מבינה לאן אנחנו רצות
-----------------------------------------------------
אדיב שמע את הפעמון ופקח עיניים, כאילו בבת אחת נשטפה השינה ממנו . הוא קם באנחה. סמיה הסתובבה לצד השני ומשכה את השמיכה מעליה. מחכה לו לילה ארוך עכשיו כשהג'ין בסביבה. לאושש את המדורה מחדש, לטחון את הקפה ולקלות כמה פיתות וענפי זעתר. להכין לה עבאיה נקיה, מים חמים ויוד לחיטוי. הוא אוסף את הבגדים המושלכים על ערימת החציר באורווה,נוחר בכעס למראה החזיה והתחתונים הנחים על אוזני עמירה הסוסה, ואוסף אותם משם גם כן.
הלילה יהיה ארוך, כן, לגבר בגילו זה כבר יותר מידי. עם השנים גם התמעטו ביקוריה. בשנים שהיא לא באה.... לא, הוא לא רוצה לחשוב על השנים האלה, על הבצורת, על הילד שמת לו בידיים, די, אין טעם, היא חזרה ועכשיו הכל בסדר. הוא ימתין גם שבע לילות אם יהיה צורך. כל לילה כזה.....שווה לו את ההמתנה. כשהיא חוזרת, לפעמים הג'ין מביאה לו מתנה. לילה אחד הרוסקי הזו פתחה את הפה ודיברה את אבא שלו וסבא שלו בשפה הישנה מהגרון הלבן שלה. לילה אחר, בזמן הבצורת, לא הפסיק לחשוב על חבורת החולדות שאינו מצליח ללכוד והן פורצות בקביעות ללול ומחסלות את האפרוחים ואפילו נושכות את הסוסות באורווה, ומצא עם בוא הבוקר ערמת חולדות ערופות ראש ומסודרות יפה, מוכנות לשריפה. אפילו כמה נחשים היא הוסיפה שם, הג'ין, וחייכה אליו ונופפה לשלום כשהגיעה לכביש הראשי, בדרכה חזרה הביתה.
וגם בימים הוא ממתין לה, שתבוא. בבקרים, כשחביב אוסף את העיזים והכבשים, הוא נושא ראשו אל הכביש, אולי היא תופיע. חביב כבר יודע ושותק בהסכמה, אבא המסכין, הג'ין כישפה אותו לגמרי. חביב, שהצלקת מהלילה ההוא מעטרת את גרונו......הוא ניסה לעצור אותם, בחיית ראסול אללה שהוא ניסה, רץ אחרי הטרקטורון והג'יפ כשהבנים החליטו לצוד אותה. בסוף הוא הצליח להתניע איזה אופנוע ששכב גרוטאה מאחורי הבית והגיע למצוא את הטרקטורון הפוך ואת הבנים מייללים מעל לחביב שדימם מחור בצוואר. אף אחד לא הצליח להסביר לו מה קרה בדיוק והג'ין לא הופיעה במשך חודשים ובלילה כשהגיעה, לבושה ושותקת, הילדים התיישבו מולה והכינו לה קפה והגישו לה במו ידיהם פיתה ולבנה וזעתר וביקשו ממנה לעשות צולחה. וחביב ישב מולה עם התחבושת על הצוואר והיד בגבס ועיניים באדמה. כשהיא קמה ואמרה לחביב לבוא אחריה לאורווה , אדיב רצה לרוץ אחריהם, אבל היא נפנתה וחייכה אליו והוא ידע שאין טעם. חביב והיא חזרו למדורה אחרי חצי שעה, היא מפטפטת וצוחקת וחביב חיוור ומזיע , ללא תחבושות וללא גבס.
הג'ין לא כישפה אותו. הוא יודע שכאן לא מעורבים קסמים, שיקויים של הזקנות או קללות של איממים. הג'ין היא חלק מהאדמה, בדיוק כמוהו. ככה הייתה תמיד, עוד כשהייתה ילדה קטנה, בת חמש, כשמצא אותה באמצע הלילה ישנה עם הכבשים. אחרי שהשוטרים שאלו אותו בקשר באמצע הלילה אם ראה ילדה קטנה משוטטת בשדות, יצא מוטרד אל הכבשים , לבדוק שהכל בסדר, ומצא אותה שם, מכורבלת בינינן ובתוכן. עירומה לגמרי. כשניסה להעיר אותה, היא נשכה אותו כאילו הייתה צפע, ישר בין האגודל לאצבע. כשהוא ממש מתגעגע הוא מלטף את הצלקת הקטנה הבלתי נראית הזו, נזכר בחדות הכאב ונרגע. היא קיימת והיא תבוא, הוא מתנחם. היא תמיד חוזרת, לרוץ בשדות ולעשות מעשים של ג'ינים.
חוץ מהזמנים שהיא לא באה, הוא מצטמרר. זמנים קשים, שנים קשות. בטח, אחרי שהאבא נפטר ככה, הלך מסכין ואפילו לנשק לו את היד הוא לא הספיק. איזה גבר בחייאת אללה, איזה גבר. בלוויה באו כולם לתוך בית הקברות , רק הנשים ישבו בחוץ. וכשהיא יצאה, אפורה אפורה, ראו עליה שנשבר לה הלב, הנשים בכו וייללו, והיא פשוט ניגשה אליהן וביקשה שילכו. ככה, אחרי מה שאבא שלה עשה עבורם ואחרי כל השנים שהוא מכבד אותה, ככה היא סירבה לכבוד שנתנו לו. לו הם נתנו, לא לה ! השרמוטה....חלאס, עכשיו הוא כועס וזה לא טוב. אין מה לכעוס עליה, הוא יודע כמה היא נלחמה לא להיות מה שהיא, כל השנים הללו, באה והולכת, איך יהיו לה חיים טובים ? בלי ילדים , בלי גבר, רק הדבע הזה, הכלבה הזו שלה מלווה אותה לכל מקום. גם כשכבר היה גבר, היא לא באה המון זמן וכשהוא פגש אותם במקרה באיזה סופר, הגבר ההוא שלא שווה יריקה, שהריח מחשיש ואדמה רקובה, עשה לה כל כך טוב. ראו עליה , כאילו בלעה את השמש, ככה היא בערה באהבה. והוא בירך אותם בשלום ובהצלחה אבל ידע שהגבר הזה הוא זה שבלע אותה וכשהוא יקיא אותה, היא תבוא סוף סוף . כי גם הג'ין לא יכולה לברוח מהאדמה כשזו תקרא לה.
-----------------------------------------------------
אנחנו פולשות אל השדות כאילו היינו הרוח בעצמה. השועלה מקפצת בתוך הצמחייה ואני אחריה, עם כל צעד אני מתקרבת. השיחים צורבים אותי בעור החשוף, את הבגדים אני תמיד מורידה לפני, אחרת לא יהיה במה לחזור הביתה וללכת בעיר בשבע בבוקר עטויה בעביה שחורה של בדואים, לא תמיד זה נעים. או חם מספיק. אז אני מורידה הכל לפני , לפעמים מתוך התלהבות אני רצה ומתפשטת בתוך השדות ואז אדיב נאלץ ללכת ולחפש את המכנסיים שלי בתוך החיטה.
הלילה השארתי לו הכל באורווה.
הלילה אנחנו רצות. בפרדסים ובשדות, נזהרות מגדר התיל החדשה.
אני מניחה ללילה לשקוע בי. מישהו מיילל לירח ואני מצטרפת , מנסה ללקק אותו , מנסה לשתות את הכוכבים.
אני כבר איני אני.
בחושך ממצמצות אליי החיות של הלילה. עיניים זורחות בחשיכה וכפות רגליים מטופפות יחד עם שלי על שביל. ככה הם ירוצו וילכו איתי אל תוך הלילה, ככה נרקוד בשלוליות הבוץ , והעטלפים מלמעלה יכסו אותו כמו מיטריה מפני הגשם.
ואני כבר איני אני. אני האחים שלי שרצים סביבי, אני טיפות מים, אני אדמה נושמת, אני נבטים של שיבולת השועל, אני משב הרוח והתפוז והלטאה והשועלה ואדיב ושקירה הסוסה וטבעות שבתאי ואבא שלי והילדים שמתו לפני שחיו.......
אני, סוף סוף , שלמה.
