זהו,הלך.
אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלכתוב.לא בא לי לבכות למרות שהמעמד מחייב. גם לא להטביע עצמי במינון מסוכן של אלכוהול סמים וסקס.גם בקול לא בא לי,הטלפון לא ישמיע את קולי לאיש.
סופית,הוא הלך.אמר לאן אבל מילותיו הן בדרך כלל כזב.עמדתי נטועה בתחילת המסדרון מקשיבה לקול הארונות הנפשקים,לרישרוש שקיות נאגרות.והלך.
מה יש לי חוץ מפליאה? כמה חרדתי מקול הדלת הנטרקת.מהשקט שאחרי כן.וכעת,פליאה. זהו,זה הכל? בלי תופים וחצוצרות? בלי גשם ?
ומה יהיה עכשיו? אני ניצבת במדבר,חם ודומם.מסביבי חול וטרשים עד לאופק.
אני יכולה להתיישב,לדמוע עד אפיסת כוחות,עד הלילה,עד יבואו זאביי ולהישאר כך עד הבוקר,עוד יום ולילה וכך עוד ועוד.
אפשר גם ללכת.לאן? תמיד בי מצפן נסתר,הצפון בי זורם.כך,אי אפשר לאבד הדרך הביתה.
אבל אין לי בית,אז לאן אלך?
מלטפת קלידים,קשה לכתוב.אין זרם,אין מבוע,מילה בטיפה,טיפה של מילה.משחקת באותיות. לא קר ולא חם לי.
בעת מאית השניה בה הלכה הדלת וסגרה פרק בחיי,רציתי להושיט היד ולהשליך התמונה הממוסגרת לריצפה.רציתי לשמוע את הזכוכית נשברת.ואחר כך כטורנדו אדיר לשוב ולרוץ ברחבי הבית ולשבור ולנתץ כל מה שאפשר.
איך זה יהיה מחר? ומחרתיים ? ובעוד שבוע?
לאן אלך?
לפני 16 שנים. 5 באוגוסט 2008 בשעה 17:40
