שבת, צהריים, כתמי שמש מנמרים את האדמה מבעד לעלוות העלים
אנחנו מקשקשיים וצוחקים, מעלים אבק על דרך העפר בין העצים. צופים בבז מצייר מעגלים באוויר,
בשועלה מאושרת, מדלגת מאבן לשיח, צדה ענפים שניסו לברוח.
אקליפטוסים רחבי גזע ושורה סבוכה של קני סוף מסמנים מים, אנחנו פורצים בדהירה, מתגלגלים
בשעטה במדרון. הגענו,מזיעים וקצרי נשימה וצוחקים, לגדה. כאן שקט ומצרצר ומבריק מכנפי שפיריות.
a rush of blood to the head הלב שלי עוד פועם בחזקה מהריצה, אני מחייכת אלייך חיוך רחב רחב כי כל השמחה הזו לא יכולה להישאר בפנים.
אנחננו מביטים זה בזו, הרגע הזה החל לפני עשרים שנה, נרדם ומת והתעורר לתחיה עכשיו.
אתה כל כך יפה ,עם רעמת התלתלים הזהובה שלך שמקיפה אותך , שממסגרת את עיני האיילה הירקרקות האלה שלך, עם הגוף הנערי הזה בגיל 43. אני אומרת לך שאתה יותר כוסית ממני וכמה שזה לא הוגן וצוחקת.
אנחנו עומדים ומביטים, על המים, על הגדה שממול.
אתה מביט בי, אני רואה מזווית העין. אתה אומר לי שאני יפה , את יודעת כמה את יפה ? שואל בחצי חיוך וחצי פליאה.
נשימה עמוקה עמוקה , ממלאת ריאות, מריצה את הדם, כפות רגליים יציבות על האדמה. הנה אני באה.
בשקט אומרת לך לרדת על הבירכיים. מחווה עם האצבע המורה ועם כל הגוף, מדגישה את הציווי.
אתה מופתע, מחייך,אני בטח מתבדחת, אתה מנסה להתקרב אלי, לוקח צעד ועוד אחד . כשאני לא מגיבה ולא מחייכת חזרה, אתה נבוך. מנסה שוב והפעם אני לוקחת צעד לעברך, אנחנו עומדים צמודים, אתה גבוה ממני ואני צריכה להרים את הראש כדי להביט לך ישר בעיניים ולהגיד שוב , רד למטה.
אני יודעת שאם תנסה לגעת בי תתחשמל עכשיו. המערבולת הזו יש לה ריח וכוח וזה נישא באוויר והכל משתתק מסביב.
אתה מביט מטה, שוקל את האפשרות. אתה מחייך שוב, נותן לי פתח להתחרט, לחייך אליך ולמחות את הרגע הזה מההיסטוריה. בתשובה אני נוטה קדימה,נצמדת, חיכוך מקרי ויש בי צמרמורת, אבל את המבט שלך אני ממשיכה לאחוז בשלי. אני ממתינה ונותנת להכל להישפך לי מבעד לעיניים, אם יש בי נשמה הרי היא חשופה מולך ברגע זה.
לא הבנתי שאני עוצרת את הנשימה עד ששיעול מכריח אותי לקחת אוויר, אני משתעלת עלייך, מכסה את הפה עם היד,נשענת עליך, גומעת אוויר בין טלטלות שיעול וכיחכוחים. אתה תומך בי, ומניח לי כשהשיעול מכריח אותי להתכופף כמעט עד הבירכיים כי הצורך מכאיב לי, קורע את הריאות מבפנים.
זהו,שכך. אני מתרוממת, לוקחת שוב כמה לגימות אוויר בפה מלא, נרגעת. השועלה מציירת מעגלים מסביבנו ונוהמת, מתיישבת כמעט על הרגל שלי ומביטה אליי בדאגה.
החשמל התמוסס, הרגע אבד. אני מבוססת במקום, מביטה בך עומד שם בידיים שלובות, כן אני בסדר אני מחייכת, בוא נעלה חזרה לשביל. פונה ללכת ומקללת את עצמי בשקט, אילו הייתי יכולה לסטור לעצמי באותו רגע הייתי עושה את זה. חסרת רגישות, הנה הרסת לכם, מה חשבת לעצמך?! מטומטמת מטומטמת מטומטמת..... השועלה רצה קדימה ואחורה חזרה אליי, נעצרת ומתיישבת לי על הרגל, כמעט גורמת לי למעוד.
אני נוזפת בה והיא אפילו לא מסתכלת עליי, ממשיכה לשבת לקשקש בזנב, מביטה במשהו מאחורי
אני מסתובבת לראות על מה היא מסתכלת, ומגלה אותך באמצע הורדת חולצה. השמש שקרנית ועדיין קריר במיוחד מתחת לאיקליפטוסים ואפילו ממרחק כמה צעדים אני רואה איך אתה נרעד ומצטמרר כשהעור שלך נחשף אל האוויר הקר.
סיימת להוריד את החולצה, אתה אוחז בה ולא מסתכל עליי, מביט מטה.
אתה נופל לקרקע, מניח לרגל אחת ואחרי לשניה להתקפל תחתייך, קורס קדימה, עוצר את עצמך ביד אחת, ראש מורכן, התלתלים שלך מטאטאים את הקרקע.
הגוף שלי רועד כשאני מביטה בך, איך השמש והעלים והצל משרטטים עלייך ציורים. הרעד מתחזק, הבירכיים שלי נחלשות כשאתה מרים את הראש מזדקף ומתייצב. אתה כורע על הבירכיים ומביט בי.
אני לא מסוגלת לעצור את זה יותר, אני מזנקת אליך, מבהילה את השועלה ומעלה רסס אבק לאוויר, ותוך מאית השניה אני מולך, הפעם אתה זה שמרים את הראש כדי להביט בי.
אני עומדת כל כך קרוב אלייך, נעלי הספורט שלי נוגעות בברכיים שלך, אתה יכול להריח אותי כי האף שלך נמצא סנטימטרים מול, ואתה רואה כמה אני רועדת. גם אתה רועד, אני רואה .
