לפני 8 שנים. 13 באוקטובר 2016 בשעה 12:00
אוברייטד: Session
אנדרייטד: Passion
הכל שקר
החיים מתקיימים בצל האבסורד הגדול - גזר דין מוות שמגיע יחד עם הלידה, עם מועד ביצוע לא ידוע. התרבות המערבית מתמודדת לכאורה עם האבסורד הזה על ידי הדחקה והחבאה של המוות - מהשיח, מהמרחב הציבורי, מהמחשבה. זה יוצר שכבות גדולות של שקרים במחשבה ובמעשים. בין השאר - יצירת תדמיות שהן שונות מאוד מהמהויות. זאת גם הסיבה שכל האתר הזה מורכב מאנשים אנונימיים.לפני 8 שנים. 12 באוקטובר 2016 בשעה 9:46
זה להסתכל מעבר לאופק
לקחת נשימה עמוקה
לדעת שהזמן ירפא
ושהטוב יגיע
לפני 8 שנים. 12 באוקטובר 2016 בשעה 5:12
אוברייטד: כאפות
אנדרייטד: כפיות
# מוקדש לך, שרוצה לישון יחד
לפני 8 שנים. 11 באוקטובר 2016 בשעה 18:43
מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול...
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
- ייפוי כוח, דוד אבידן
לפני 8 שנים. 11 באוקטובר 2016 בשעה 15:34
אוברייטד: אנאלי
אנדרייטד: ענה לי
לפני 8 שנים. 11 באוקטובר 2016 בשעה 14:05
קלאסיקה של הקלאסיקה.
סוויטה מספר 2 לצ'לו של יוהאן סבסטיאן באך
זיון השכל שלי:
סוויטה זה אוסף של מנגינות לריקוד. באך כתב 6 סוויטות לצ'לו סולו, כולן יפהפיות.
אני אוהב במיוחד את השניה. יש בה 6 קטעים:
פרלוד (הקדמה)
אלמנד
קורנט
סרבנד
מנואט
ג'יג
השם המלא של היצירה:
סוויטה מספר 2 ברה מינור לצ'לו סולו, מספר 1008 ברשימת יצירות באך.
יש לסוויטות אינסוף ביצועים, והן נחשבות לאחת מפסגות המוסיקה הקלאסית. אני בחרתי להביא ביצוע נפלא של הצ'לן הרוסי מסטיסלב רוסטרופוביץ'.
תיהנו.
לפני 8 שנים. 11 באוקטובר 2016 בשעה 10:02
אוברייטד: שדיים
אנדרייטד: שדים
לפני 8 שנים. 10 באוקטובר 2016 בשעה 19:18
אוברייטד: לשכב
אנדרייטד: לישון
לפני 8 שנים. 10 באוקטובר 2016 בשעה 17:10
יום הכיפורים הוא באמת נרקיסיזם.
אני אסביר.
רובנו לא פגש לאחרונה את אלוהים, ולכן לא ממש ברור מה חטאנו לפניו ובאיזו עוצמה. ממילא, גם לא ברור איך לפייס אותו ולבקש את סליחתו.
לגבי אדם וחברו, לא הבחנתי בעליה במפלס הנחמדות והאנושיות אחרי יום הכיפורים. מצד שני גם אין עליה במעשים רעים טרם יום הכיפורים, רק בגלל שיום הכיפורים מגיע, ואפשר להזדכות על החטאים.
כלומר, יום הכיפורים הוא לא באמת על היחסים שלנו עם אחרים.
יום הכיפורים הוא על היחסים שלנו עם עצמנו.
על רגשי האשמה שצריך להפיג אותם באמצעות קצת נרקיסיזם.
והשאלה היא, האם הצורך האנושי הזה נענה בצורה טובה על ידי יום הכיפורים.
התשובה שלי היא לא. הריכוז של כל העניין ליום אחד ויחיד בשנה עם כל ההכנה של "הסליחות" הופך את העניין למסחרה. פסיכוזת המונים. אצל הקתולים יש וידוי כל כמה שבועות, שזה יותר סביר, והכי טוב זה לבדוק את עצמך קצת כל הזמן.
פסיכוזת ההמונים הזאת גם מולידה תופעות של סליחה עצמית בלתי מבוקרת, בסגנון "הכל עובר עליך", אשר מחטיאה את המטרה.
אז מה כן? מה שאני משתדל לעשות זה דרך האמצע - לא יותר מדי אשמה, לא יותר מדי אהבה עצמית, לא חשבון נפש אחד גדול פעם בשנה, אלא קצת מדי פעם. האם זה מוצלח? לא יודע. עובדה, אני בכלוב:)
מאחל לכולנו לב קל וטהור.
לפני 8 שנים. 10 באוקטובר 2016 בשעה 14:38
אני לא מתחרט על כלום
פרט לזה שהייתי רוצה להיות מישהו אחר
- וודי אלן