הסיפור על עקדת יצחק תמיד נראה לי הזוי. גחמה של האלוהים הכי אנושי בצה"ל.
אבל עם הזמן, ועם עוד מים שזורמים תחת הגשר, המבט קצת השתנה.
הבנתי, שסיפור העקדה והמבחן הם עוגן לחיים. נייר לקמוס.
כי ביננו - מה כבר אנחנו יכולים לעשות מול המוות המתקרב? לאכול, לשתות, לשרוד, להתרבות. זה בתחום הפיזי. את הרגשת ההגנה נותנת האהבה. ואהבה אמיתית יש לה רק גודל אחד - אינסוף.
כי אין דבר מאכזב יותר מאהבה סופית, מוגבלת, נכה. בעיניי, זאת לא אהבה.
האינסופיות נמדדת לאו דווקא במעשים, אלא בכוונות. עד כמה האהוב מוכן להקריב. כאשר אתה יודע שהנכונות הזאת אינסופית, יש לך שלווה מסויימת. הוא הופך כעין אלוהים קטן. בורא ביטחון. ההתמסרות כשבעת ימי הבריאה.
הצרה היא, שגם ההפך נכון.
אז אלוהים עשתה כאן את מה שרובנו מייחלים לו אך לא מעזים לעשות - בדיקת גבולות. את בנך את יחידך.
ואחרי הטיול של אברהם ושל יצחק להר המוריה, אלוהים יכול היה לישון בשקט, ולומר לעצמו - אברהם באמת אוהב אותי.
היש מתוק מזה?
