המון זמן, שאני מרגיש תקוע, עומד במקום ולא זז. המון זמן מרגיש את כולם אלפי שנות אור לפני.
כולם ממשיכים בחייהם, מגשימים חלומות מגיעים למטרות וחיים, פשוט חיים.
אבל אני, אני נמצא באיזה בועת זמן, שבתוכה אני רואה את כולם, אבל לא יכול לזוז בעצמי. לא משנה מה אני עושה, אני קפוא, משותק, נשאר באותה נקודה.
הנישואים שלי, נמצאים באיזה לופ של עליות והתרסקות. הגעגוע לאקסית לא מצליח להרפות לחלוטין. הקושי במציאת זוגיות חדשה עדיין שם. הלימודים, החלום שלי ובעצם ביסוס העתיד שלי, נשאר באותו מצב, כי לא הצלחתי לעבור את המבחנים.
אבל אתמול, אתמול בפעם הראשונה, נכנס רסיס של תקווה, שהבועה מתחילה להסדק, שאני מתחיל לזוז, שהחיים מתקדמים.
אתמול קבלתי תשובה על אחד המבחנים של התואר שלי, שסוף כל סוף עברתי. בנוסף, אשתי הסכימה להתחיל טיפול.
אומנם אני עדיין מרגיש חוסר התקדמות, עדיין מרגיש שכל העולם נוסע על 200 קמש ואני נוסע על 50, אבל לפחות עכשיו, אני מתחיל להתקדם.
וזה גורם לי לרצות לנוע מהר יותר, לעשות יותר, לחיות יותר, להרגיש יותר. לתת לגוף שלי להתחיל להפשיר מהקיפאון ולנוע אל האופק.