A wizards tale

מאז שפתחנו את הזוגיות, החלטתי שאני רוצה לתפוס את החיים במושכות וחלוות אותם, לא לעמוד בצד ולהסתכל עלייהם ממרחק. 

אני גם הרבה יותר גלוי ופתוח מול כולם, כולל בקבוצות השונות שלי על החיים שלי והמציאות.  

אבל הבנתי ושמתי לב, שיש אנשים שאוהבים לחיות רק בנדמה לי, לתצפת על החיים ולא ממש לחיות אותם. אני ממש יכול להבין את כל האנשים שעוד מתלבטים או שלא יכולים מסיבות כאלה ואחרות וזה לגמריי בסדר, זה לא החיים שלי, אבל אני מבין שיש מורכבות שהיא לא בשליטתינו. 

אבל יש אנשים, שיש להם את החופש, את היכולת לעשות כל מה שירצו, מבלי שיהיו השלכות מסביבתם ועדיין יבואו לחיות בוירטואלי. הבעיה שלי עם אנשים כאלה, זה שבתוך הקבוצה הזו יש אנשים שאוהבים להוליך שולל אנשים אחרים, להבטיח הבטחות, ליצור עולמות ואז כשמגיע רגע האמת, כשקובעים להפגש, הם ממציאים תירוצים שלא יכולים או נעלמים. 

ואני באמת שואל, מה הטעם? למה ליצור אשליות אצל אנשים? למה לשקר?  למה להעלות תקווה ואז לנפץ אותם? 

אנשים כאלה, הם הבעיה שלי, אנשים חסריי עמוד שדרה, שלא יכולים להיות כנים ואמיתיים . 

עייפתי מאנשים כאלה ובכללי, זה לחלוטין פוגע לי באמון באנשים ככלל. 

תיהיו כנים, תיהיו אמיתיים ותחיו באמת. 

והכי חשוב, אל תפגעו באנשים אחרים, כדי שאתם תוכלו לאונן מאחוריי המקלדת. 

איך מכירים משהי החדשה? התשובה של כולם תמיד זה מאנץ. 

לרוב אין לי בעיה עם מאנצים, אבל הם כמו דייטים ראשונים. אתה מגיע, אתה משקיע ואתה מתפלל שאתה תמצא חיבור. זה מתיש נורא ובצורה מסויימת הסיוט הכי גדול של כולנו. כי אולי לא יהיה על מה לדבר, אולי אלחץ, אולי היא לא תראה כמו בתמונה ועוד ....

אז לאחרונה מצאתי פיתרון נפלא. קבוצות בדסמ בטלגרם. 

קבוצה של אנשים שמדברים, משתפים ומתחברים ודרך כל זה מכירים. אתה מכיר אנשים בצורה שנוחה לך וטובה לך ואז בשלב שאתה מרגיש בנח, אתה יכול להפגש עם חברי הקבוצה. 

יש קבוצות שמחייבים להחליף, יש כאלה שהם אנונימיות, אבל מה שהן הכי, זה יוצרות קהילה וחיבורים מפתיעים. 

אז אם משהו או משהי בקטע, מוזמן לפנות אלי בפרטי ונראה אם יתאים. 🙃

מאז שאני צעיר, חלומות הם מה שדחפו אותי קדימה. רציתי משהו, חלמתי על משהו והתחלתי ליישם דברים להגיע לשם. 

חלומות יכולים להתפרש אצלי גם כצרכים או רצונות, צרכים שלי במציאות היום יומית שאני רוצה להגשים. 

לפני כמה שנים נכנסתי לעולם הפוליאמוריה, אשתי ואני פתחנו את הזוגיות ורציתי להכיר את הקהילה, אבל הקהילה שהכרתי הייתה מבוגרת מידי בשבילי, אז החלטתי לפתוח קבוצה לאנשים בגילי ומאז יש לי קהילה מדהימה שליוותה אותי מאז. 

אבל יש חלומות שאתה שואל את עצמך אם המרדף אחרייהם הוא בעיה, כי אם זה הופך למרדף האם זה לא פוגע בך? מונע ממך להנות מדברים שיש לך מול העיניים מלהיות מסופק? 

מצד שני חלומות הם הכח המניע בחיים, הם היצר שדוחף אותך קדימה, להשתפר, להתפתח ולהצליח. 

אז המסקנה שהגעתי אלייה לאחרונה, זה שצריך לעבוד על 2 המישורים. הראשון תמיד להוקיר תודה על מה שיש, להנות ממנו ולשמוח עליו. השני תמיד לשאוף קדימה ולתת לחלומות שלך כנפיים. 

ובמצבים שחלום לא מתממש או שחלום יקח לו זמן להתממש, לא ליפול, לא להתבוסס בבאסה. לנשום עמוק, לקום, להתחזק ולנסות עוד או לעבור לחלום אחר. 

כי אדל לא נמדד על כמות הפעמיים שהוא נפל, אלא על כמות הפעמיים שהוא קם ואני רוצה לקום ולהמשיך לחלום..

לפעמיים בא לי גלידה  בטעם וניל, לפעמיים שוקולד, אבל בתכלס  הכי טעים זה שוקובו לבן עם הליבת שוקולד לבן וקרם שוקולד חום. 

הכי מתיש כשחברים אומרים לי, אתה חייב איקס כי אתה ככה ואם לא תבחר באיקס, לא תהיה מסופק. ואז מגיעים חברים אחרים ואומרים שאני לא חייב איקס, אני בעצם חייב ווי וזה בגלל שאני משהו אחר ואם לא אבחר בזה, אני אתחרט.

החיים נעימים, מורכבים ומשתנים, במיוחד כשאתה נשוי ואמונוגמי. 

אבל אני גם בדסמי, דתלש,  פודי, חוקר, ועוד יש מליון תוויות ומליון רבדים אבל כולם ביחד הם אני. 

אז למה אני חייב לבחור בקשר מסוג אחד? למה אני חייב איקס או ווי?  

אני אהנה מקשר ונילי ואני אהנה מקשר בדסמי, כל אחד יענה לי על צרכים אחרים ויגע ברבדים אחרים. 

אין חובה לכלום, לא שוקולד, לא וניל וגם לא וניל פצפוצים ואולי מה שבא לי כרגע זה בכלל פיסטוק? 🤔 

מחפש אחת, שתרצה לנסות,

מחפש אחת, שרוצה להתמסר,

מחפש אחת, שהסקרנות חיה אצלה,

מחפש אחת, עם מבט שאומר המון,

מחפש אחת, שתאתגר אותי,

מחפש אחת, שכנות ואמון, הם לא מילים זרות אצלה,

מחפש אחת, שתראה אותי כמו שאני רוצה לראות אותה,

מחפש אחת, שהראש שלה מלוכלך כמו שלי,

מחפש אחת, חדה ושנונה.

אני אוכל לתת לה, כנות

אוכל לתת לה, אכפתיות

אוכל לתת לה, תשומת לב

אוכל לתת לה, חלק מעצמי

אוכל לתת לה, יצירתיות והשקעה

אוכל לתת לה, חינוך

אוכל לתת לה, דאגה 

אוכל לעטוף אותה

כי מבחינתי קשר, בין 2 אנשים, זה לא רק סשן, זה הכל ביחד. זה לתת ולקבל, בכמה רבדים ובכמה מישורים. 

אז אני רק מחפש לתת, מחפש אחת...

כבר המון זמן בא ללמוד לקשור, ללמוד את הכל מאפס, לבנות את הידע שלי בזה, לבנה אחר לבנה. 

אבל למצוא נקשרת זה בעיה, זה ממש לא פשוט. 

קשירה היא דבר אינטימי, יש חשוב לאמון וחיבור  בין הקושר ולנקשרת. 

הנקשרת צריכה לשחרר, לתת, להאמין ולסמוך על הקושר שלה, אבל גם לדעת לתקשר ולדבר. 

הקושר צריך להיות קשוב, לשים לב לכל פרט, לכל סימן של קושי ומאמץ. צריך לעטוף את הנקשרת, להיות עדין, אבל תקיף. לדעת איך לגעת ולהתגמש עם הגוף שלה.  וכמובן איך לעשות אפטר קייר אחריי, כדי שהצניחה תהיה איטית וגם לא מורגשת.

קשירה זה דו שיח, זה ריקוד וזה מצב שמצריך שניים שמוכנים ללכת ביחד למקום חדש ונפלא ביחד. שניים שמוכנים לתת את אמונם אחד בשני, מוכנים לגעת אחד בשני ולהיות שם אחד בשביל השני. 

ואני שואל, איך מצליחים למצוא משהי כזו? 

מכירים את הפעמיים האלה, שמשהו ממש מגרד לך? משהו שאתה מרגיש ממש צורך לעשות? ממש כמו עקיצ  של יתוש, שפשוט מפריעה לך ואתה מת לגעת? 

אז אני כבר שנים, למדתי איך להדחיק את הרצון שלי, איך לא לתת לתחושה הזו, העיקצוץ הזה, לטרוף אותי ולהשתלט, איך לדחות את הסיפוקים. 

הסיבה העיקרית, זה כדי לממש חלק מהרצונות, אתה צריך משהו שמוכן לקבל את הרצונות שלך, משהו שיכיל את הרצונות שלך ויהיה מוכן לתת לעיקצוץ הזה, לתחושה הזו, מפלט.  

אחריי תקופה ארוכה, שכבר לא הייתה משהי כזו, העיקצוץ חזר וכל מה שבא לי, זה למצוא משהי, שנוכל לתת מקום לפורקן של העיקצוצים של שנינו, לתת מקום לצדדים היותר אפלים ומוחבאים. 

משהי שתסתכל לתוך האפלה, תהום הנשייה שבי ותגיד, בא לי לצלול לתוכו, בא לי להעטף בו. 

אז כרגע ממקום של דיכוי, הדחקה, החבאה, עברתי למקום של חיפוש. חיפוש אחת שאיתה אוכל להיות אני ולהוציא  מעצמי, את עצמי. משהי שתראה צדדים שבי, שאני אפילו אני לא ידעתי. משהי שאוכל להכיל לה את האפלה שלה, להכיל את העיקצוץ, הרצון. שנוכל ללמוד ביחד, להתפתח ולגדול. 

אז עכשיו אני מחפש, אולי יותר נכון, שולח את בקשתי על המים. מחכה ליום שאולי אוכל לגרד את העיקצוץ ולא ארגיש רע עם זה. 

לפני מספר ימים דברתי עם חבר, שהתחיל מערכת יחסים חדשה. הוא התחיל להגיד לי, שעד שהוא לא פגש את א' הוא מעולם לא הרגיש שהוא סדיסט, שהוא אלים, שהוא אוהב את זה. אבל מאז שהוא פגש אותה, מאז שהוא איתה, הוא מרגיש שזה פשוט חלק מדהים במערכת יחסים שלהם. כשהוא מדבר עלייה, העיניים שלו נוצצות, הוא מאוהב, רואים את זה. אבל יותר מזה, הוא גילה עולם חדש ומופלא בעצמו, שהוא לא ידע בכלל שקיים. הוא סיפר שהוא לפעמיים אפילו ממש מרגיש צורך להכאיב לה כשהיא לא לידו, כאילו זה סם חדש וממכר.

עד לפני מספר חודשים, אני בעצמי לא הייתי יודע על מה הוא מדבר. צורך להכאיב, רעב שפשוט שם, משהו שצועק בתוכך ודורש מענה כל הדברים הללו היו זרים לי. אבל לפני מספר חודשים פגשתי משהי שעוררה את הרעב הזה בי. עזרה לי לגלות צדדים בי, שלא ידעתי שאפילו קיימים. לפעמיים אני חושב שהיא גרמה לי להתמכר לסם חדש, משהו ריגשי/רוחני כל כך עמוק, שפשוט קשה להתנתק ממנו.

כשאתה מכאיב, זה זה לא רק להכאיב, יש כל כך הרבה צרכים שנענים בו זמנית. הכאב הוא צורך, צורך לגרום עונג לבת הזוג, לראות את העיניים שלה, הרצון שלה, ההשתוקקות והמורכבות, לרצות עוד כאב, ומצד שני להצליח ולהתמודד איתו. הצורך הזה הוא גם שלך, הוא מביא איתו פורקן, חיבור פנימי ויותר מזה, זה מביא איתו שלווה פנימית ורוגע.

הרעב הזה, עדיין שם, מרים את הראש, משתוקק, מחפש, רוצה משהו שישביע אותו, שיענה על מבוקשו. 

אני יודע שכל מערכת יחסים מגלה משהו חדש בעצמך, משהו חדש ומעניין שלא חשבת עליו, שלא ידעת שהיה שם, אבל יוצא לידי ביטוי בגלל משהי, משהי שיצרה צורך לדבר הספציפי הזה וגרמה לו לצאת. 

אני שואל את עצמי, אם מעכשיו כל מערכת יחסים בדסמית שתהיה לי, תחייב גם את נדבך הזה כדי שתצליח, שתוכל להביא אותי לסוג של שלווה או שבכלל הקשר הבא, יהיה שונה בתכלית כי הצד הזה ירדם?  

בא לי ללמוד לקשור, בא ללמוד על עצמי, בא לי ללמוד על משהי. 

מאז שהצד הבדסמי שלי, התעורר מחדש, אני מתגעגע להכאיב, מתגעגע להשפיע, מתגעגע לראות עיניים נוצצות ולקרוא כל תנועה, כל שפת גוף. 

מאז הפרידה, אני רעב, אבל אין אוכל, אין סשנים, אין בת זוג.

הרעב הזה בתוכי, רוצה אותה, משהי שתצא איתי לדרך ארוכה, דרך של למידה והתנסות, להכיר אותה, להכיר אותי ולהכיר אותנו ביחד.  

אז החלטתי ללמוד לקשור, ככה אני אתן טעימות לרעב שלי, אנסה בדרך הזו להשקיט את תאבוני ובתקווה זה יתן לי מעט מנוחה, עד שתגיע האחת הנכונה, שתאפשר לי שלווה.

המון זמן, שאני מרגיש תקוע, עומד במקום ולא זז. המון זמן מרגיש את כולם אלפי שנות אור לפני. 

כולם ממשיכים בחייהם, מגשימים חלומות מגיעים למטרות וחיים, פשוט חיים. 

אבל אני, אני נמצא באיזה בועת זמן, שבתוכה אני רואה את כולם, אבל לא יכול לזוז בעצמי. לא משנה מה אני עושה, אני קפוא, משותק, נשאר באותה נקודה. 

הנישואים שלי, נמצאים באיזה לופ של עליות והתרסקות. הגעגוע לאקסית לא מצליח להרפות לחלוטין.                הקושי במציאת זוגיות חדשה עדיין שם.                      הלימודים, החלום שלי ובעצם ביסוס העתיד שלי, נשאר באותו מצב, כי לא הצלחתי לעבור את המבחנים. 

אבל אתמול, אתמול בפעם הראשונה, נכנס רסיס של תקווה, שהבועה מתחילה להסדק, שאני מתחיל לזוז, שהחיים מתקדמים.

אתמול קבלתי תשובה על אחד המבחנים של התואר שלי, שסוף כל סוף עברתי. בנוסף, אשתי הסכימה להתחיל טיפול. 

אומנם אני עדיין מרגיש חוסר התקדמות, עדיין מרגיש שכל העולם נוסע על 200 קמש ואני נוסע על 50, אבל לפחות עכשיו, אני מתחיל להתקדם. 

וזה גורם לי לרצות לנוע מהר יותר, לעשות יותר, לחיות יותר, להרגיש יותר. לתת לגוף שלי להתחיל להפשיר מהקיפאון ולנוע אל האופק.