A wizards tale

חלמתי בלילה שמצאתי אותך,

אחת שראתה אותי בעיניה הגדולות. ראתה את כולי, ראתה את נשמתי, ראתה ובחרה בי. 

אחת שרצתה להתמסר ולציית, אחת שרצתה להשקיע, אחת שתרצה להיות שלי.

משהי שלא רק תגיד לי, מילים ריקות,  מילים שהיא חושבת שארצה לשמוע. אחת שתגיד את האמת, שתתן לנשמה לפרוח ולהתבטא.

חלמתי על אחת שרוצה להתנסות ביחד, ללמוד דברים חדשים, אחת שרוצה לעוף ביחד למרחקים. 

אני חולם על הכמיהה והרצון שלך לכאב, את ההשתוקקות שלי להכאיב והדואט שניצור יחד.

אחת שתסתכל עלי ותגיד, אתה אדם מיוחד, לב ענק ואני רוצה אותך ומוכנה להשקיע בך, בנו. 

אבל כרגע לפחות, כל זה רק חלום.. 

אתה אדם מיוחד, היא אומרת לי.

אתה אדם באמת נדיר בנוף העולם הזה.

כל כך מבאס אותי שאני לא יכולה להמשיך, אבל אני כרגע מוצפת ולא יכולה כרגע להשקיע בך.

היא אומרת לי את זה, כשהיא נותנת את אותות הפרידה. היא אומרת את זה והולכת.

כמות הפעמיים ששמעתי שאני אדם מיוחד, שאני עם לב ענק, שאני מדהים. אבל זה תמיד מגיע עם מילות פרידה. 
כמות הפעמיים, שכל הדברים האלה קיימים, אבל לא מספקים.

בשלב מסויים, אתה מתחיל לשאול את עצמך, אולי המשפט הזה, הוא פשוט תירוץ, דרך להתרחק, אבל בצורה שתגרום להן להרגיש טוב.
אחרת איך יכול להיות שכולן, מסתכלות עלי כאדם נדיר, אדם מדהים, אבל אף אחת לא מוכנה להשקיע בי? מוכנה להלחם עלי? רוצה להיות איתי?

להרגיש כמו נרות חנוכה, לראותם בלבד, חיה בשמורת טבע, שנראה יפה מרחוק.
מילים ריקות מאנשים שאם היו לרגע מאמינים במה שהיו אומרים, היו פועלים אחרת...

איבדתי אמון באנשים, איבדתי את האופטימיות שתמיד הייתה לי.
תמיד קיוויתי שזה שאני מלא אור ושמחה, יגרום לאנשים דומים להתקרב, אנשים שיקחו מהאור ויתנו מהאור שלהם, אנשים שירצו בקרבתי, אנשים שיהיו דומים.
בפועל רוב מי שהתקרב אלי, הם אנשים הפוכים, אנשים מורכבים, אנשים עם היסטוריה לא פשוטה בחייהם.
אני כמי שאני, תמיד נמשכתי לדמויות כאלה, דמויות שצריכות עזרה, שמחפשות את האור בקצה המנהרה, דמות עם ההיסטוריה הלא פשוטה  תמיד נהנתי להיות האביר על הסוס הלבן, תמיד אהבתי לגרום להם לחייך. 
אבל מה קורה, כשכולם מאכזבים אותך?
כשאתה מאבד אמון באנשים, בעולם, בעצמך ומאביר על סוס לבן, אתה הופך לדבר אפור ושבור, שמרגיש בודד, לבד בעולם.
אין מי שילחם עלייך, אין מי שבאמת רוצה בך, בכל ליבו, אנשים שינסו באמת לרפא גם אותך, כי מושלם לעולם לא תוכל תמיד להיות.
אתה או משומש לטובת עצמם או מנודה כי אתה לא מתאים.
מרגיש קרוע בין עולמות, כשאף עולם לא באמת רוצה בך.
האפלה מתפשטת ומתקרבת ומול כל זה, צריך להיות חזק ולא לשקוע. מול כל זה, אולי פשוט כדי, להיות האור של עצמך ולהרחיק את עצמך מהשאר. מאנשים שלא רואים אותך, שלא באמת רוצים אותך.
אנשים מאכזבים, שגרמו לך לאבד אמון ואופטימיות בעולם ומאביר חזק, תומך, עם אור, הפכת לנווד, בודד, שמרגיש משומש וזרוק.

הגעגוע לא ירפה, אני מניח לעולם. כי כשאתה נקשר למשהי, היא שם. הרגש הוא דבר חי, אבל קיים, אם תרצה או לא, הוא שם, מקובע אל גופך, חצוב על נשמתך.
אבל אחריי כל זה, צריך לזכור, שאם לא תתקדם, אם לא תקבל, תעכל ותפרד, לעולם לא תצליח לחיות ולשגשג.
אז כמה שכואב לי, כמה שאני מתגעגע, פניי חייבות להיות נשואות קדימה, למקום שבו אולי ארגיש שוב, למקום שאוכל לחיות מחדש. שמשהי תוכל לראות אותי, את כולי, את הטוב, הרע והמכוער, כי אף אדם אינו מושלם. אם זה מה שבחרת, אין לי אלא להגיד סליחה, להתראות ובהצלחה, מאחל לך רק אושר, אבל אני צריך טיפה מנוחה ואולי, קצת תקווה.

למה אני לא מצליח לשחרר, למה הגעגוע לא מרפה?
אני רוצה לדבר איתך, לצחוק איתך, להרגיש אותך והכי חשוב לחבק אותך.
זה כל כך מפגר, כל כך מתיש, את בחרת שלא להשאיר אותי בעולמך, בחירה שהיא מובנת, פגעתי בך, אומנם קוויתי שתוכלי לראות שגם אני בן אדם, שאני לא מושלם, שגם אני עושה טעויות, אבל לא יכלת וזו זכותך.
אבל אנחנו חולקים עדיין מרחבים משותפים וכל פעם שהשם שלך עולם, הלב שלי קופץ, כל כך הרבה פעמיים, אני רק רוצה לדבר איתך, לשתף אותך, לחלוק איתך את חיי, לראות אותך מאושרת ולגרום לך לאושר. את כל כך קרובה ועדיין עם כל זה, כל כך רחוקה.

את הגעת בזמן שכבר הרגשתי יאוש, שלא אתאהב יותר, שלא ארגיש יותר והלכת כמו סערה. את חסרה לי, החלל שהותרת שם והוא לא מתמלא, כי הוא מחכה לך, אבל כנראה שהוא ימשיך לחכות, כי את בחרת.
ובמקום שאששחרר, במקום שאמשיך הלאה, אני פה, תקוע במקום וכואב, עם הגעגוע הזה, שפשוט לא מרפה .

מהיום שהכרתי אותך, הכאבתי לך.

מהיום שנפגשנו רצית את זה, רצית כאב, רצית להרגיש ואת, את היית מי שפתחה לי את הלב. נהנתי להכאיב לך, מכל הלב. אני הייתי במקום שאפילו לא ידעתי שאני שאני רוצה להיות בו. לא ידעתי שאני רעב להכאיב לך, רעב אלייך, אל עינייך ואל חיוכך, רעב לדהר הנפלא הזה, שזכיתי להכיר.
ביום שנפרדנו, כאב לי כל כך, הרגשתי שעד שמצאתי את שחשקה ליבי, זה נלקח ממני, על לא אבל בכפי.
אבל חשבתי שסיימנו את הפרידה בטוב, שאת היית במקום טוב.
אבל מתברר שבפעם הראשונה, הכאבתי לך ברע ואני כל כך מצטער על זה.
אפילו לא ידעתי שכאב כזה יכול להגיע ממני.
אני לא מושלם ואני לא חף מטעויות, אבל הכאב היחיד שרציתי אי פעם להכאיב לך, הוא כאב שבו את מחייכת ומבקשת עוד.
לא כזה, שרק גורם לך לרצות לברוח ממני.
אז את הלב שלי, שברתי בעצמי, את הכאב הזה, אני עשיתי.

אני תמיד תפסתי את עצמי כדום/שולט, אני עדיין תופס את עצמי כך.
אבל לפעמיים, לפעמיים אני פשוט הייתי רוצה למצוא, את האחת איתה אוכל לאבד סוג מסויים של שליטה.
אני לא מחפש שיכאיבו לי, אני לא מחפש השפלה, אלא בצורה מסויימת, להפסיק להיות המבוגר האחראי ולפעול על פי רצונות ותאוות שלי. להרגיש משהי שלא מגבילה את עצמה ברצונות שלה, בתשוקות שלה ובחשקים שלה.
אני יודע, שגם אם ארצה דבר כזה ואמצא משהי כזו, אני עדיין אהיה במסגרת מסויימת של חוקים, פנימיים שלי, גבולות שלה, של החברה וכו..
ועדיין היכולת פשוט לשחרר יותר, לעשות יותר, לפעול יותר, זה משהו שעדיין לא זכיתי להרגיש או לשהות בו.
ועכשיו אחריי המון זמן, הרצון הזה, התעורר בי.

פעם ראשונה שהיינו ביחד, אמרת לי תכאיב, אני רוצה להרגיש כאב, אני צריכה את זה.
אני רוצה להרגיש את הצלעות שלי, אני רוצה להרגיש אותך.
לא הבנתי לחלוטין מה רצית, אבל החלטתי שאני נותן לך כל מה שתרצי. נתתי לך חיבוק , חיבוק חזק, מכיל, כואב ומוחץ. אני שומע אותך גונחת מתמסרת ומתמוגגת, מסתכל לך על הפרצוף ואת מסתכלת אלי במבט, שאותו לעולם לא אשכח. זה המבט, המבט שנתת לי כל פעם שהיינו ביחד, המבט שהראה לי שאת כל כך רוצה שאמשיך, שאכאיב לך, שלא אשחרר. באותם רגעים כל מה שקורה מסביבנו נעלם, כל הדאגות והחששות מתמוססות ונעלמות ולאותם רגעים יש רק אותנו, אנחנו בבועה.
השילוב של הכאב, ההתמסרות וההכלה, נגע בי במקום שלא ידעתי שהיה כל כך משמעותי לי. גיליתי איתך, שאני אוהב להכאיב, אני אוהב לסמן, אני אוהב לסשן, אבל אני גם אוהב לחבק, לנשק והכיל. גיליתי איתך צד בי, שלא ידעתי שהוא כזה משמעותי לי.
אמרת לי פעם, שאני האדם הראשון שלא מפחד עלייך, שלא מתייחס אלייך כאל משהו שביר וחלש, משהו שמוכן להשקיע ולהתמודד, להכאיב אבל בגובה העיניים, משהי שאת מוכנה להתמסר אליו ולהמוגג בגלל זה.
אני כבר שנתיים בעולם הזה, אבל איתך למדתי פתאום כמה אני עדיין יכול ללמוד, כמה עוד יש לי להתפתח.
הקשר שלנו נגמר כבר מזמן, אבל אחרייך גיליתי משהו חדש, משהו שלא ידעתי על עצמי. גיליתי שאני רוצה לשלוט, לסשן, אני רוצה להכאיב, אני רוצה ליצור את החיבור המיוחד הזה ואת המבט בעיניים, המבט הזה שיצרב לי במח. אני רוצה את הקשר שנוצר מאמון, מהתמסרות, מקרבה, מכאב.
כי מתברר שזה פשוט עוד חלק בי, חלק שלא ידעתי שהוא אני.