למה אני לא מצליח לשחרר, למה הגעגוע לא מרפה?
אני רוצה לדבר איתך, לצחוק איתך, להרגיש אותך והכי חשוב לחבק אותך.
זה כל כך מפגר, כל כך מתיש, את בחרת שלא להשאיר אותי בעולמך, בחירה שהיא מובנת, פגעתי בך, אומנם קוויתי שתוכלי לראות שגם אני בן אדם, שאני לא מושלם, שגם אני עושה טעויות, אבל לא יכלת וזו זכותך.
אבל אנחנו חולקים עדיין מרחבים משותפים וכל פעם שהשם שלך עולם, הלב שלי קופץ, כל כך הרבה פעמיים, אני רק רוצה לדבר איתך, לשתף אותך, לחלוק איתך את חיי, לראות אותך מאושרת ולגרום לך לאושר. את כל כך קרובה ועדיין עם כל זה, כל כך רחוקה.
את הגעת בזמן שכבר הרגשתי יאוש, שלא אתאהב יותר, שלא ארגיש יותר והלכת כמו סערה. את חסרה לי, החלל שהותרת שם והוא לא מתמלא, כי הוא מחכה לך, אבל כנראה שהוא ימשיך לחכות, כי את בחרת.
ובמקום שאששחרר, במקום שאמשיך הלאה, אני פה, תקוע במקום וכואב, עם הגעגוע הזה, שפשוט לא מרפה .