קצות העצבים שלי עדיין חשופים, כל מילה או משפט
מחזירים אותי לאתמול
אני מביטה אל עצמאות מתוך זיכרון
יוצאת מהבית דורכת על אדמה שותת דם
מודעת בכל רגע שהיה מחיר קשה לכל זה
ואז אתמול חשבתי גם....
שכשהחבר׳ה שלי התגייסו היה לנו את רצועת דרום לבנון הארורה על כל נופליה
וכשיצאו מלבנון היה את עזה ושכם וג׳נין וחברון
והחיילים של היום כבר לא מכירים את לבנון וגם לא את עזה וגם לא את השטחים במזרח
ואני מסתכלת בדאגה ובחשש על היום שבו יקראו לנו (להם) להיכנס אל מלכודת המוות הזאת שוב
ואומרת תודה על כל יום שלא...
אולי אף אחד לא באמת הבטיח שלום עם יונה ועלה של זית,
והמחיר היה כבד מנשוא
אבל
המלחמה השתנתה קצת
וגם האופי שלה
אני יודעת שהדרך הכי טובה לשלוט בהמונים היא פשוט להפחיד אותו
לאיים עליו
לספר לו מה יקרה אם..
אם לא נהיה בלבנון
אם לא נהיה בעזה
אם לא....
אבל היום כשיש גיוס חדש ואני יודעת שהם לא יעלו ללבנון, לפחות לא כמו אז
אני נושמת קצת יותר טוב...
שחר שלי נהרג במלחמת שלום הגליל
אני גרה במקום שנכבש במלחמת יום הכיפורים בדם של לוחמים
אני צועדת כאן בגאווה וזיכרון כל יום
שום דבר מאלה לא מובן לי מאליו אף פעם
ובכל זאת אני אומרת תודה לאלה
על שהמלחמה קצת השתנתה...
