פעם היית מגיע אליי רק בין 2-4 לפנות בוקר, אלו היו השעות שלנו.
היית נוחת כאן עם הרכב שלך בפתאומיות, בלי קשר לכלום.
״אני לא יכול להירדם מבלי לראות אותך״
והייתי מסמיקה עד מוות, כשמבחוץ הייתי משדרת שלא אכפת לי בכלל.
אותם הימים שלנו, בהם היינו יכולים לדבר שיחות נפש ארוכות בין נשיקה לנשיקה והיית מתעקש שאחבק אותך כי רצית אותי קרובה.
והרחתי אותך מקרוב והיית שם כל כך הרבה בושם שגם מרחוק הייתי מרגישה שאתה כאן, גם אחרי שהיית הולך.
ידענו, עוד מהרגע הראשון, שהסתכלנו אחד לשניה בעיניים ואמרנו ״וואו, זה בדיוק ההפך ממה שרציתי עד עכשיו״
ובכל זאת רצינו, אני הסתכלתי עליך בתור זה שהכי דומה למה שהקודם היה.
ולא היינו צריכים יותר מדיי משמעות וקלישאות כמו בסרטים,
ולא היינו דביקים כמו שזוגות אמורים להיות כשאוהבים.
היינו אנחנו, בין 2 ל4,
ולפי השמועות מי שער בשעות האלו הוא שבור לב, שיכור או מאוהב.
ועכשיו, 2 דקות לפני ארבע, ולחשוב שהיית יכול לצוץ לי מתחת לחלון, ככה בלי קשר לכלום
מבלי היכולת שלך להעביר עוד דקה בלעדיי,
אני שבורה, שיכורה ומאוהבת.
שונאת את השעות האלו.
הן תמיד מחזירות אותי להיות שלך.