Young Gods

כשאני יוצאת מהבית שלך אני מרגישה קצת נסערת. אני לא יודעת למה כל כך אכפת לי שדיברת עליה אחרי ששכבנו, אבל אכפת לי, ואני לא אוהבת את זה. אם הייתי אומרת לך היית אומר שאני קנאית, אבל כשאני לא אומרת אתה עושה ראש קטן וחושב שאני סבבה עם זה. אבל בכל זאת לא אמרתי כלום. הייתי עצבנית. הרגשתי שאם אני אגיד משהו אני אתחיל לבכות, ולא רציתי שזה יקרה. כבר יותר מדי פעמים שראית אותי בוכה. ובכלל, נהרסו לי התחתונים שאני הכי אוהבת, ועכשיו חסרה לי חתיכה מהתחרה, בדיוק במקום שהכי רואים. כוסעמק.
ומכל האנשים בעולם שיכלו להתקשר באותו רגע, דווקא הוא ואני לא יודעת למה, אבל אני עונה.
"יש לך תזמון טוב," אני אומרת, קצת בעצבים, אבל האמת היא שאני באמת מתכוונת לזה.
"למה תזמון טוב?"
"זוכר שאמרת לי להישאר בתנועה?"
"נו,"
"אז אני חושבת שדיוושתי מהר מדי."
"ומה עכשיו?"
"התעייפו לי הרגליים."
"את יודעת, כשהרגליים נופלות מהפדלים, פשוט מחזירים אותן חזרה."
"לא חשבתי על זה ככה."
"בא לך להיות העצלנית שלמטה היום?"
אני קצת בשוק, "כבר הייתי העצלנית שלמטה היום."
"מה קרה, התחלת להזדיין?"
אני לא אוהבת את הכיוון של השיחה הזאת.
"לא עניינך."
"תלמדי מטעויות כבר," הוא זורק.
"מה זה אמור להביע?"
"את כל הזמן עושה את אותו הדבר בדיוק," הוא אומר, "ומצפה שדברים ישתנו. תפסיקי כבר עם כל החרא הזה של זוגיות."
"להזכירך, אני אף פעם לא בזוגיות. זו הבעיה העיקרית שלי."
"אז תפסיקי," הוא אומר שוב.
"עם מה?" אני שואלת, קצת בכעס.
"אני לא יודע. עם מה שאת עושה."
הוא מנתק, ואני מנסה לזכור איך הוא נראה בדיוק. אני קולטת שאתם דומים ומבינה שמרפי מתעלל בי בפעם השלישית השבוע. אבל בראש אני אומרת שהכל על הזין כבר מזמן, כי אין לי מה להציל מהשריפות. מאף אחת מהן. ואולי דווקא לשחק באש ישאיר לי את הכי פחות כוויות.
אבל הקול שלך מהדהד בראש, אומר לי "השתגעת, תפסיקי ללכת במעגלים, תפסיקי לטייל בין מיטות", והקול שלי עונה לך, "אבל, לא רצית ללכת איתי".
ואתה שולח הודעה.
"ערה?"
ובראש אני עונה, "תמיד", אבל הולכת לישון מבלי להתחבר לווצאפ. עד מחר אחזור, אתה בטוח. וגם אני.
אבל מה אם לא?
"אבוא אחרייך", הקול שלך לוחש בראש שלי.
"בחלומות," אני עונה לך, לעצמי.