בזמן האחרון אני לא מצליחה להירדם.
וכשאני לא נרדמת אני מתחילה לחשוב, בדרך כלל על דברים פחות טובים שעשיתי.
אתה מבין, השתניתי. אני כבר לא אותה ילדה טובה שהתמימות נוטפת ממנה.
אני מתמסרת לאנשים, אבל לא כי אני סומכת עליהם. פשוט כי להיות לבד זה לא אופציה מבחינתי. אני פשוט בנאדם כזה, לא מסוגלת להיות לבד. חייבת אנשים סביבי, חייבת תשומת לב. מכורה לזה, האמת.
מכורה ללהיות במרכז העניינים, לזרוק חיוכים, מילים בלי כוונות. מכורה כבר גם למגע מתמשך, תקיף. ליציאות, לבילויים, ללא להרגיש את הגוף, לטשטוש החושים. לאלכוהול שגורם לתחושת האשמה לעזוב ומפנה מקום להקלה, לשחרור, לצחוק. מכורה לפנטזיות ולפארנויות של עצמי, מכורה לסיפורים שאני אוספת, לגברים שאני פוגשת. מכורה לחיים האלה שריקים ממך. תבין, זה מחזיק מעמד רק לכמה שעות, כי מי שזיין אותך בשירותים של הבר לא מחזיק לך את השיער כשאת מקיאה, וחברות מזויפות לא עונות להודעות.
יש לילות שנגמרים לבד, או במיטות זרות, או שלא נגמרים בכלל. לא שיש לי בעיה עם הנגאובר, אבל זה לא כזה להיט. גם ככה הראש כל הזמן כואב לי.
לפעמים אני מדמיינת שאתה רואה אותי ככה, באחת המסיבות האלה שאני בחיים לא אעז להעלות לסנאפצ'אט.
רוקדת ככה, במיני וטימברלנד שחוקות. מדמיינת איך אתה אפילו קצת כועס, שאני מפקירה את עצמי בידי עצמי, חסרת אחריות לחלוטין.
איך אני מתנדנדת קצת ופונה לשבת בצד, מישהו כבר זורק איזה חיוך. יש לו שיניים עקומות.
כשאני חוזרת הביתה אני מקדישה דקה או שתיים למחשבות עליך, ועוד שלוש שעות לפחות למחשבות שנגררות מכך. אני ילדה גדולה עכשיו, אני מבינה. מבינה איך נפרדות דרכיהם של אנשים, איך העתיד משתנה בעקבות בחירות. אני מרגישה את הזמן, מרגישה אותו בכל הגוף, איך אפשר שלא. כל כך הרבה ממנו מלא בך, כל כך הרבה ממנו גם ריק.
אני כבר לא רוצה אותך, אני יודעת. אבל אני רוצה שתדע שרציתי, אולי יותר מכל דבר אחר. וחיכיתי, בחיי. חשבתי שאף פעם לא מאוחר מדי לתקן, לדבר. אבל עכשיו, עכשיו מאוחר.
או שלא?
