כשאני חוזרת הביתה יש לי מין ירידת מתח שכזאת בגוף. אני מתיישבת על המיטה, הגשם דופק על החלון, ובמקום לשמוח שהחורף כאן כמו בכל שנה, פתאום אני מרגישה שהוא מכאיב לי. אני מרגישה ריקה.
הרבה זמן שכבר אין לי את אותו הניצוץ בעיניים. אני יודעת, כי אנשים אומרים, ואני מרגישה. הם אומרים גם, למה את לא ישנה. אולי תשתי משהו, אולי תצאי. אולי תקשיבי. אבל אני לא מקשיבה.
אני שומעת את הקול הקטן הזה שבתוך הראש שלי שאומר לי להפסיק לוותר על עצמי בכל כך הרבה דברים. בלימודים, באהבה. הרי יכולת להוציא יותר מנכשל במבחן חיצוני הזה, נכון?
ויכולת לא לסמס לו אתמול בלילה. מה, כל כך כואב לך? חלאס עם התירוץ שמרגע שהתחלת אי אפשר להפסיק, תמיד אפשר. את פשוט לא רוצה, כי אין לך סיבה. למה תפסיקי, אם ההוא לא חוזר? אז את מסמסת לו, ולעוד כמה, והראשון שעונה - לוקח. מקבל, יותר נכון. וככה עוברים הימים אצלך.
בבוקר כשאיחרת לא יכולת להגיד למורה שנרדמת אצלו, נכון? אז די. תקשיבי לכל הפוסטים שאת משתפת בפייסבוק, ואל תבכי כמו תינוקת על דברים שעשית כמו זונה. תשבי תלמדי במקום. פשוט בושה, שגם במקצועות רשות את נכשלת. ומה את עושה עם זה? כלום. את בכלל לא בבית כדי ללמוד. כל היום בעבודה הזאת שלך, ועם מי ששמרת בחיוג המהיר. מי רואה אותך בכלל.
אפילו על אמא שלך צעקת אתמול, כשהיא התקשרה לשאול איפה את. מה יש לך, אה? מה נראה לך, שאת כזאת מסובכת? את פתטית, זה מה שאת. את עלובה. תתאפסי על החיים שלך כבר, את כולה בת תשע עשרה עם פרצוף יפה וציצים שעדיין עומדים לבד.
מי ירחם עלייך בגיל שלושים?
